מדוע בחרתי להתחתן

ב 20.10.20, בגיל 40 וחצי, נישאתי לאהובתי תמרה מאוסטרליה,
בטקס אלטרנטיבי באי הקסום פארוס שביוון.

רבים מחבריי, תלמידיי ומכריי התרגשו ושמחו בשבילי,
ובו בזמן הופתעו מצמד המילים הלא שגרתי "תומר מתחתן".
סיבה אחת לפליאה היא כי בעיניהם אני סוג של "רווק הולל" נצחי,
הן בגלל האישיות הנון-קונפורמית שלי והן בגלל המקצוע הייחודי שלי.
סיבה נוספת, וזו המשמעותית יותר, היא שהם ידעו את עמדתי
הלא קונבנציונלית כלפי מוסד הנישואים… ולפתע הנני: "נשוי!".

חתונה בהפתעה

האמת? גם אני הופתעתי. הרי אחת הסיבות המרכזיות בתרבותנו לחתונה היא הרצון "להתקרקע" ולהקים משפחה. אממה, שנינו לא רוצים ילדים ולא שואפים לאורח חיים של מגורים סטטיים במקום אחד, קריירה ארגונית או שעבוד חופש רב תמורת ביטחון (משכנתא וזה..).

בנוסף לכך, עבור תמרה חתונה לא הייתה חשובה כלל, כך שהיה אפס לחץ מצידה. הרקע: גם היא כעת אישיות נון-קונפורמית בזכות הטרנספורמציה האישית שעברה כשבחרה לצאת מהמטריקס* ב 2017 ולזנוח לחלוטין את "מירוץ העכברים" בלונדון, שם כיכבה קרוב לעשור כמנהלת בכירה ומצליחנית במשרד פרסום גדול. כשהיא פגשה אותי היא חיפשה חיבור, אהבה, פאן וביחדנס עם פרטנר מתאים כדי לחיות עמו בכאן ובעכשיו, בהתאם לערכיה כאישה חופשיה, יוגיסטית ומוזיקאית שמשתייכת עתה לקהילה המודעת**.

ואם זה לא מספיק, שנינו גדלנו לצד הורים גרושים, כך שסטטיסטית סיכויי הגירושים שלנו גבוהים יותר מלכתחילה. אנו גם ערים וחשופים להשפעה של התופעה התרבותית השלילית סביב נישואים: אחוז גירושים מפלצתי (ובנסיקה) לצד אחוז גבוה של העדר שביעות רצון זוגי או פחד להיפרד אצל אלו הנשארים ביחד, על אף שהקשר מזמן הפך להיות רחוק מאידיאלי.

מכאן שחתונה בכלל, וקונבנציונלית בפרט, עלולה להיות מהלך על גבול המיותר, כזה שעלול ליצור יותר נזק מתועלת ומשם להוביל לדרמות, כאב, סבל ושאר התפתחויות לא נעימות, בלשון המעטה.

אז למה לעזאזל לעשות משהו, ועוד כה משמעותי וריסקי כמו חתונה, שלכאורה לא תואם את ערכינו, השקפותינו וצרכינו?

הימור מושכל

אז זהו, שהמשפט האחרון מדויק רק בחלקו. רעיון החתונה אומנם לא תאם ערכים וצרכים מסוימים שלנו, אך תאם ערכים וצרכים אחרים, ובהינתן הנסיבות המאוד ספציפיות והייחודיות שנוצרו בינינו כזוג (עליהם עוד רגע), החלטנו יחד להפתיע את עצמנו לחלוטין. גם עבור תמרה, אגב, היה זה מאורע חיים לגמרי לא צפוי ובלתי מתוכנן.

הנה הסיבות המרכזיות בגללן בחרתי, לראשונה בחיי בגילי הכביכול נחשב ל"מופלג", להתחתן בתחושה שאני אומנם מהמר במשחק החיים, אך לפחות עושה זאת באופן מושכל, כלומר כזה שסביר יחסוך לי כאבים עתידיים רבים וישמר את רמת העונג והרווח ההוליסטי מהנישואים כגבוהים יותר מרמת הכאב והקושי (הבלתי נמנעים, אך חשוב שיהיו נמוכים ככל האפשר).

אבהיר שאף סיבה אינה מספיק חזקה לכשעצמה, אלא רק מצרף כל הסיבות יחד הוא זה שאישפר לי בקלות רבה להתמסר ולהתחייב לתמרה כה עמוקות. ב"בקלות" כוונתי לקלות היחסית כאמור ביחס להיסטוריה שלי והחשש מלהתגרש שליווה אותי רוב חיי, עד לא מזמן.

1. גבר זוגי

רוב חיי אהבתי מאוד לבלות ימים כלילות עם עצמי (אף פעם לא שעמם לי) ונהניתי מלהיות "זאב בודד". לראיה, חישבתי את סך זמן הרווקות/זוגיות שלי בין גילאי 20-40, ויצא שהייתי נטו 12 שנה סינגל, ונטו 8 שנים זוגי (יחס של כ- 2/3 לטובת סינגל מבחירה).

בשנים האחרונות, במיוחד בין גיל 35-40 ולאחר המסע הזוגי של שנתיים וחצי עם קשת בו הייתי קרוב לחתונה (היינו מאורסים! אך בחרתי להיפרד כך שלא הגענו לשלב המימוש), הפכתי בהוויתי לגבר זוגי יותר מאשר גבר יחידני, כפי שהייתי כאמור רוב חיי הבוגרים. הווה אומר, שמתי לב שהנפש שלי זקוקה ונהנת יותר לחיות בשניים מאשר סולו.

לאור ההתבהרות של הצורך החדש והעמוק לפסוע את מסע החיים כשלצידי פרטנרית מובחרת אהובה, לצד אובדן עניין כמעט מוחלט בחיבורים ארעיים ומזדמנים עם נשים, וחוויית הריק שהייתה בהם בשלב זה בחיי (ושל רבים אחרים בגילאים אלו), לא ראיתי סיבה מדוע לא לבחור במסגרת שתואמת את הגבר הזוגי שנהייתי.

כמו כן, בשונה מהפרידה מג'ייד ב 2014 (מורה לביודנסה שעלתה ארצה מדרום אפריקה והיינו שנה וחצי ביחד, לרבות מגורים משותפים בין 2012-2014), שם חשתי צורך "להתאוורר" ממעמסת הזוגיות ומכאן שהייתי ל 3 שנים רווק עם פה ושם קשרים קצרים מזדמנים (עד שהתאהבתי בקשת ב 2017), הפרידה מקשת (סתיו 2019) כשאני כבר בן 39 הותירה אותי עם תחושה של רצון די מהיר בזוגיות עמוקה ומחויבת חדשה (במיוחד למגורים יחד אותם אני מאוד אוהב, כפי שהיה עם קשת ועם ג'ייד). לפיכך, כשהתאהבתי בתמרה על האי קופנגן שבתאילנד בתחילת שנת הקורונה (2020) ונחשפתי לשפע איכויותיה, הבנתי שמצאתי את נשמתי התאומה הנוספת.

2. בשלות פנימית

כאחד שמתפרנס מלהקשיב למגוון ואינספור קשיים של סינגלים וזוגות, שמתי לב שמרבית האנשים שחווים קשיים כזוג או כהורים (או גם וגם), הם זוגות בהם לפחות אחד או שני בני הזוג אינם בשלים זוגית להרפתקה המתקדמת (advanced) שנקראת "זוגיות". לקח לי שנים רבות להבין, להפנים וללמוד מה זו בשלות אמיתית, ומלאה, ושנים רבות לפתח ולטפח אותה בהדרגה בתוכי, כך שאוכל להיכנס (ולהישאר בטוב) בזוגיות העתידית כשאני מבין, לעומק ולרוחב, את כל מה שצפוי לי, במיוחד לכאב וקושי לעומת העונג הקל. מוכן ובשל לא רק ברמת הפשט העממית והלצערי חובבנית ("אין קשר מושלם, תמיד יש בעיות", "לא נורא אם סובלים קצת בקשר"), אלא ברמה המקצועית – עם חוסן רגשי ומנטלי מלווה בסוללת כלים ודרכים להתנהלות בריאה כשהקשיים יופיעו וכו'.

בלי בשלות פנימית, זה רק עניין של זמן עד שכל זוגיות, אוהבת ועוצמתית ככל שתהיה, תעלה על שרטון ותקרוס – וזה משהו שאני מחויב עמוקות בפני עצמי לא לאפשר לו לקרות (ובכך להתעלות מעל מה שקרה להוריי, שהתגרשו די מהר עקב היותם חובבנים במסוגלותם הזוגית).

3. התאמה מרבית

מידת ההתאמה לחיים משותפים היא אחד הפרמטרים המרכזיים ביותר המנבאים את סיכויי הצלחתו ושימורו של קשר זוגי מיטבי, כזה שלי חשוב מאוד לממש ולקיים. בתום 8 חודשים מרתקים ומגוונים בשנת הקורונה 2020 בהם יצאנו אינטנסיבית חודש וחצי בקופנגן, אח"כ עקב הגבלות התעופה והסגרים נאלצנו לחיות 3+ חודשים במדינות נפרדות (היא טסה לבאלי להשתתף בסדנה ולא הצליחה לחזור אלי לתאילנד) ולבסוף התאחדנו בסרביה ועברנו מיד לגור יחד למשך 3 חודשים בקוטג' כפרי מבודד בקצה יער… הבחנתי שיש בינינו התאמה מרבית מכל הבחינות: הערכית, הגשמית, הרוחנית, הכלכלית, הפיזית והמינית, האינטלקטואלית והרגשית ואפילו התרבותית (למרות שהיא אוסטרלית ולא ישראלית, היא אנגלו-סאקסית מערבית כמוני ונוודית בינלאומית מזה 20 שנה).

מדובר לא רק בדמיון ערכי, אלא דמיון ממשי ותכליתי, כלומר האופן בו אנו רוצים לחיות את חיינו עד לזקנה (שוחחנו על כך ארוכות, כולל הרצון ההדדי באל-הורות) הוא מאוד דומה ומאוד מגובש. ראיתי ששנינו כבר לא "ילדים", והרגשתי שבסבירות גבוהה אוכל להסתמך על דמיון זה כקבוע.

4. מחויבות מקודשת

בהינתן "v" גדול בסעיפים 1-3, הבנתי שאני רוצה לבחור להתחייב ואף לקדש את המחויבות שלי לא רק לאישה המדהימה הזו, אלא למסע הביחדי כולו ולדרך העתידית המשותפת שאנו מתכננים ליצור. מחויבות ככלל טובה להרבה דברים, אך מבחינתי העיקרי שבהם הינו ההחלטה הפנימית הנחושה להישאר ולהתמיד, ולעשות "בפנים", "בבית", בתוך מסגרת הנישואין הבדיונית (לה נעניק משמעות) את העבודה הרגשית וההפתחותית הבאה שלי – במיוחד באם וכאשר יגיעו האתגרים הזוגיים.

מחויבות מגבירה תוצאות והישגים; היא שער אנרגטי ורגשי מלא משמעות. ומכאן שההמצאה האנושית "טקס חתונה" הרגישה לי מתאימה – כמובן בהתאמה אישית לנו כפי שעשינו בפועל.

5. איכות קשר אידיאלית

אחד הדברים עליהם התחייבתי כבר מזמן בפני עצמי בהקשר של יחסים רומנטיים הוא שאני רוצה לא סתם להיות בזוגיות – סטטוס שכלל אינו מספיק בעיניי לכשעצמו – אלא להיות אך ורק, באופן בלתי מתפשר לחלוטין, בזוגיות אידיאלית. הווה אומר, שאיכות הקשר הזוגי תהיה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, נגיד כזו שאם אפשר היה למדוד אותה איכשהו אובייקטיבית ודרך עיניהם של אחרים, והיינו למשל מתחרים באולימפאידה במקצה "יחסים" מול זוגות אחרים, היינו זוכים במדליית ארד לכל הפחות.

וכזו בדיוק היא איכות הקשר הזוגי שנוצר עם תמרה, אז הענקתי לי ולנו את המדליה בדמות טבעת נישואין לא יקרה וצנועה, ואמרנו שאת הגביע (טבעת גדולה ו"פאנסית" יותר) נשמור להמשך, כשנעבור עוד כמה וכמה שנים ונהיה ראויים.

6. חגיגה ושרינג

פעם שמעתי אודיובוק של טוני רובינס, מאמן חכם ומוערך בעיני, בו הוא אמר שסיבה חיובית מרכזית לקיים יחסים היא כדי לחלוק ולחגוג ביחד את ספקטרום החוויות האנושיות שלנו לאורך החיים. הוא הביא דוגמא של לראות משחק ספורט לבד לעומת ביחד: כמה העונג גובר פי מלנתאלפים כשקופצים וצורחים יחד בעת גול/ניצחון, לעומת לחגוג את זה לבד. מנטליות וחשיבת השפע החיובית הזו (והלא הישרדותית או פונקציונלית!) מצאה חן בעיני מאוד. נצרתי אותה מאז בליבי ובהינתן סעיפים 1-3 ו 5, אמרתי לעצמי "יאללה, הבה נחלוק אחד עם השני, נתמודד עם ונחגוג מלא חוויות עם האישה שאני אוהב".

7. משחקיות ושעשוע

זו אולי הסיבה הכי משעשעת של רוח שטות, עליה אנו מקפידים כדי להישאר צעירים, אופטימיים ומאושרים. שנינו קלטנו שבא לנו "לשחק" ב"בעל" ו"אישה". התחלנו עם לקרוא אחד לשניה כך, עוד בטרם בכלל דיברנו על חתונה, וזה היה נעים וממש מצחיק. המשכנו עם לדמיין אותנו נשואים, אך לא באופן כבד ורציני, אלא נהפוך הוא, באופן ילדי והרפתקני, כשם שילדים מדמיינים איך זה כשיהיו גדולים ויהפכו לאולי כבאים/רופאים/טייסים. אהבנו את המשחקיות של העניין, ומאחר ושנינו מזמן ויתרנו על מוסד הנישואין ולא שאפנו אליו כאיזה דבר משמעותי בחיים, פתאום זה הרגיש מגניב שאנו אשכרה יכולים לנכס אותו לעצמנו, וכמו לקבל אותו בהפתעה.

קלטנו שאם נתחתן, נוכל להנות מהתוספת אשכרה לקרוא "בעל" ו"אישה" אחד לשנייה, בפני אחרים ובמלא שפות. הרגשתי שזה מעניק לי שייכות למשהו גדול ממני, כבוד (בבחינת אני "איש מכובד") ועוד כל מיני רגשות מעניינים. מקווה שאני מצליח להסביר את עצמי, כי קצת קשה לתאר במילים את התחושה 🙂

8. חופש תנועה ברחבי הגלובוס

הייתה גם סיבה פונקציונלית-פרקטית: מאחר וחברנו יחד לחיים ברחבי העולם, התחלנו לעבור בין מדינות (בהתאם לעונות מזג האוויר, עלות מחייה ופרמטרים נוספים) ובעקבות הקורונה וההגבלות, הבנו שיהיה לנו קל יותר להיכנס ביחד למדינות מסוימות (כמו ישראל, אנגליה ואוסטרליה שם חשוב לנו לבקר) כנשואים. כמו כן, תמרה לא רצתה יותר "להתפצל" בין מדינות, כפי שקרה לנו עם באלי vs תאילנד, ורצינו להגביר את מידת הביטחון שזה לא יקרה כשננסה להיכנס למדינות הבאות. נכנסנו בהצלחה בשנה האחרונה (מאז סרביה) ליוון, קוסטה ריקה, מקסיקו, גוואטמלה, איטליה ושוב יוון בקיץ 2021.

נ.ב. מוזמנים לקרוא גם את מאמר ההמשך מדוע בחרתי להתחתן דווקא עם תמרה.

*מטריקס – המסלול המודרני/מערבי סטנדרטי לחיים "מוצלחים/מאושרים" בדמות גן ובית ספר רגילים, צבא, תואר אקדמי, עבודה "מסודרת", רדיפה אחר כסף/עושר ומלכוד ב"מירוץ העכברים", הזנחת הבריאות, חיים בעיר ("בבילון"), תעדוף קריירה ו/או הורות על פני תשוקות הלב ועל פני תחביבים (ודחיית אלו לפנסיה), חיפוש הנאה בחומר (חפצים ובילויים יקרים, למשל) יותר מאשר ברוח (הווייה ושהות נוכחת בטבע, למשל), טיפוח האינטלגנציה השכלית יותר מאשר זו הרגשית, המינית או הרוחנית וכד'.

**קהילה מודעת – שם כולל לקבוצה הולכת וגדלה של אנשים, בישראל ובעולם, הבוחרים להטיל ספק בדרך חיים מיינסטרימית ("מטריקס" כאמור) ומחנכים, מתכנתים ומעצבים את אופיים ואישיותם מחדש (תהליך הקרוי "התפתחות אישית") תוך נקיטת אחריות אישית מרבית (לעומת חיים במצב קורבנות) לריפוי פצעי ילדות וטראומות רגשיות אחרות, שחרור מהתניות ומגבלות תודעתיות שנטעה בהם החברה והמוסדות החינוכיים הסטנדרטיים, תרגול עקרונות כמו אי-היקשרות, אי-היצמדות, קבלה אוהבת של מה ש"יש", הודיה ועוד מגוון פרקטיקות שהמשותף להן הוא חקירה עצמית/סביבתית למען הגברת המודעות וההתפכחות ממה שאינו בריא לנו (בכל מישורי החיים) ואזי יצירת שינויים נדרשים (לא בהכרח נוחים..) למען חיי Well Being ואיזון מרבי.

הערכים המרכזיים של אנשי הקהילה המודעת הם חופש, אותנטיות (ואף כנות רדיקלית), נאמנות עצמית מרבית (לעומת להיות "כמו כולם"), גבולות, פשטות, מינימליזם (אי צרכנות מוגזמת), בריאות מושלמת (תחזוקה יומיומית של הגוף דרך יוגה, מדיטציה, תנועה, ריקוד ותזונה המיטבית לגוף האדם, למשל), העדר אלימות מכל סוג (שימוש בשפה מכבדת וכלי תקשורת מיטביים בזמן קונפליקטים, למשל) מיניות חופשית מעכבות, יחסים זוגיים מודעים (ומכאן לעתים פתוחים, למשל), קצב חיים נינוח, איטי ושלו, אהבה, חמלה, כבוד, אחדות, שפע, איזון, חיבור, הרמוניה, אושר טבעי (לעומת התמכרויות לחומרים), חינוך ילדים אלטרנטיבי (דמוקרטי, וולדורף, עקרון הרצף וכו') ועוד ועוד.