מדוע בחרתי לא להביא ילדים

להביא, או לא להביא – זאת הייתה השאלה.  

בשונה מרבים מחבריי, מעולם לא הייתי אחד שרצה בזה ממש. ברם, ההתלבטות בנוגע לילדים הייתה שם לאורך השנים. היא התגנבה אלי פה ושם כבר באמצע שנות ה 20 לחיי, אך היא מעולם לא הטרידה את מנוחתי כפי שהטרידה אותי כשהגעתי לגיל 37 – אז עברתי לגור עם זוגתי דאז בבית קרקע בורגני (חצר חצי דונם) בפרדס חנה.

כעבור שנת זוגיות מקורקעת שכזו, ההתלבטות הלכה והעמיקה כשאהובתי (ובהמשך ארוסתי), אמרה לי שהרצון בקינון ומשפחה מכרסם בה כעת חזק. קשת הייתה בת הזוג הרביעית עמה חלקתי משק בית משותף בחיי. הקשר שלנו היה קסום, דביק, מרגש, בריא ובקיצור: כזה שהרגיש כמו meant to be לשנים ארוכות. לא סתם גם עברתי איתה לפרדס חפלה: חשתי מיצוי מ 12 שנות מגוריי בתל אביב וצורך גובר בהשתרשות, יציבות, ביטחון, שפיות, איזון, רוגע ושלווה כפרית. אז נוסף ללהתחתן (בסוף לא קרה), חשבנו לעבור לגור יחד בכליל או אדמה שבגליל העליון.

בשלב זה שמתי לב גם שהפכתי, בהדרגה עם התבגרותי, לגבר יותר זוגי. ארכיטיפ "איש הבית", כפי שקרא לו רפיק ידידיה (חבר והמנטור שלי דאז), החל להשמיע ברם את קולו אל מול שליטתו (רוב חיי) של "הנווד ההולל" – פיטר-פן חובב ההרפתקאות, התעופות, החידושים, השינויים, המעברים (בתים, עבודות, נשים) והריגושים שאני. אז "איש הבית" מן הסתם רוצה ילדים, ואפילו שהקול הזה זעיר ולא מציק, הבנתי שהוא משאיר אותי "על הגדר", בסוג של קונפליקט ורעש פנימי תמידי. אז החלטתי שהגיע הזמן לקבל החלטה סופית, וללכת איתה עד הסוף.

בעקבות ההחלטה שהכרעה בין הרצונות היא כעת must ולא רשות, וכדי לסייע לעצמי לקבל בהירות, פצחתי בתהליך רוחני כדי לקרב אותי לעצמי: לערכיי, צרכיי, מעמדי, רצונותיי ונשמתי. כחלק מהתהליך, התחלתי לדבר עם כל אדם וחבר שנקרא בדרכי. הפלא ופלא, די במהרה נגלה אלי כמו קסם מפעלה של  ד"ר אורנה דונת, סוציולוגית ופעילה פמיניסטית שכתבה שני ספרים על אל-הורות (Childfree): "ממני והלאה" (2011) ו"בכייה לדורות" (2017) המתמקד ברגש החרטה: חרטת אימהות רבות על שהביאו ילדים.

גמעתי את שניהם בשקיקה, ומעמוד לעמוד הבנתי שעמוק בתוכי ההחלטה כבר מגובשת: איני רוצה ילדים. כנראה שעקב גודל השפעתה על עתידי, חששתי מלהודות בה עד הסוף… ומכאן ההתנדנדות עד כה על הגדר. הסיפורים בספר הזכירו לי את שידעתי מחד, חידשו לי את שלא ידעתי מאידך וחיזקו אותי בדרכי. הם לא היו הגורם היחיד: הרהרתי עם עצמי, כתבתי ביומן, שוחחתי על כך עם הפסיכותרפיסטית שלי דאז והתייעצתי עם מיטב המוחות סביבי: הורים ואל-הוריים כאחד.

12 הסיבות שלי לבחירה באל-הורות

לפניכם 12 הסיבות לבחירה שלי להיות אל-הורי – בחירה בה אני דבק בשמחה (בראיית מה שתאפשר ללא), הקלה (כנ"ל), גאווה (על האומץ והנאמנות העצמית) ושלמות (ללא חרטה) עד היום (עוד רגע בן 44):

שימור חופש מרבי – כבן יחיד שגדל בשבי פסיכולוגי (enmeshment) והגבלות חופש נוקשות מאמי, מאז שאני זוכר את עצמי היה לי צורך עצום בחופש. בבגרותי למדתי גם שחופש הוא אחד מרכיבי היסוד באקזיסטנציאליזם, ושדרגת החופש של אדם הינה בעלת השפעה מכרעת על מידת האושר/סבל של אדם.

מאחר והתחייבות לטיפול וגידול צאצא משמעה אבדן נתח ענק של חופש (זמן פנוי, הגבלת תנועה, הקצאת משאבים לא צפויים במצבי חירום כמו חולי/אבדן וכו'), הבנתי שאין לי עניין לויתור כה עצום ועוד בלתי הפיך. יתרה מזו, אורח חיי הנוודי, העצמאי, ההרפתקני, המשוגע, הייחודי, הקיצוני, הבלתי צפוי והמשתנה תדיר אינו עומד בקנה אחד עם הצורך של ילד בקרקע, שגרה קבועה, עקביות, יציבות וביטחון. "אתה לא נראה לי יציב" אמרה לי (וצדקה) פעם מישהי שהתחלתי איתה במסיבה, בתשובה לשאלה הפלרטטנית שלי "מה האינטואיציה שלך אומרת לגביי כגבר?".

כבר הייתי הורה – מגיל צעיר אני "ילד הורי". לקחתי על עצמי, בלית ברירה, מגוון תפקידים של איש מבוגר, כולל טיפול ודאגה לאמי, סבתי ודודתי (אחותה הצעירה של אמא) עמן גדלתי כילד ונער. את הכסף הראשון הרווחתי בגיל 7, ואז שוב בגיל 10. בגיל 16 אפשר לומר שהייתי כבר באמצע הקריירה, אחרי כ 5-6 עבודות.

אחרי העלייה ארצה, ועקב קשיי הקליטה והשפה של המבוגרים ממני במשפחה, במשך כשני עשורים (גיל 10-30) הייתי סוג של ראש המשפחה מול כל הרשויות. הלכתי לפגישות עם אנשי מפתח במשרד העבודה והרווחה, עזרתי לאמא עם "עמידר", "ביטוח לאומי" וכו', נלחמתי למענה מול אפליות שכר ויחס במקומות עבודתה (הרבים) כעולה חדשה, תרגמתי אינסוף מסמכים מרוסית לעברית, ניהלתי מו"מ עם ספקים ועוד עוד. עזרתי גם המון בניהול משק הבית: קניות, תיקונים, שיפוצים וכו'.

ואז, משדמיינתי שאצטרך לעשות את כל הנטל הדומה/שונה הזה שוב עבור הילד שלי – למשך עוד 20 שנה עד שיגדל ויעזוב את הקן – הבנתי שפשוט לא בא לי, שאין לי חשק לחרא הזה עוד. עשיתי אפילו פיילוט: קשת ואני אימצנו כלבה, והייתה לי אפשרות להרגיש איך זה להיות אחראי לרווחתו של מישהו, באופן חצי דומה לילד.

זה היה נחמד, ותו לא. לא נפתח לי הלב, וסינדרלה המתוקה באמת שלנו, הייתה לי יותר לנטל מעונג ותועלת. כאן הבנתי שההורות שלי כבר הוגשמה מזמן בילדות, וכעת בא לי להנות מהחיים. בא לי קלות ולא עוד קושי, מודה באשמה.  

מחסור כספי – גידול ילד דורש הרבה כסף, ואצלי המשאב הזה מאז ומתמיד לוקה בחסר. שנים אני נאבק בתודעת עוני, בצריכה עודפת, במינוסים כרוניים, הלוואות והעדר חסכונות. אפילו שסביבות גיל 40 התאזנתי סוף סוף ובשנים מאז אני במצב הכי טוב בו אי פעם הייתי, אני עדיין רחוק שנות אור מלהקציב אלפי שקלים בחודש ב"אהלן-אהלן" לטובת גידול ילד.

אם בקושי את עצמי אני מצליח לכלכל, הרי לנסות ולכלכל משפחה יהיה בר אסון – בדיוק כמו שהיה אצל כל אבות אבותיי ומשפחתי. החלטתי לחתוך את חבל הטבור האכזרי הזה, ואני מאמין שיהיה לי קל יותר בחיים עקב כך עד סוף ימיי. קושי כלכלי מהווה גם את אחד הגורמים לקושי רגשי וטראומה התפתחותית אצל ילדים, ולא בא לי שכזה דבר (ממנו כה סבלתי בעצמי) יקרה במשמרת שלי.

השלמת מפעל חיים – יש לי כבר "בייבי": העסק שלי. הוא נולד במאי 2007, אז נהייתי עצמאי בעודי בוחר במקצוע הלא שגרתי של מאמן חיזור. ידוע שעסק קטן, במיוחד בישראל, גוזל מאדם את כל כולו, יום ולילה – על אחת כמה וכמה כשמדובר בתנועה של הנפש למימוש שליחות, תפקיד וייעוד.

מאז הילד הפך בינתיים לנער וכיום, כעבור 16 שנים, הוא הגיע לבגרות: ריטריטים בארץ ובחו"ל, ליווי נשים (ולא רק גברים כמו בהתחלה), ליווי והדרכת זוגות (ולא רק לסינגלים), ספרים, הרצאות וחוברות מפורסמים באור ועוד. לצד הפעילות הענפה עד כה, יש עוד המון תשוקות וחלומות מקצועיים במגירה, וזה הדבר שהכי חשוב לי בעולם. להביא ילד לעולם מבחינתי יהיה כמו לפתוח עוד עסק במשרה מלאה – דבר שאיני מעוניין בו, ושסביר ובלית ברירה יסית אותי מהמיקוד והיכולת בפועל להשאיר על הכדור את חותמי, בטרם אלך.

הסטטיסטיקה נגדי – התורשה הזוגית וההורית שלי הכי מעפנה שיש, בלשון המעטה. סבי (מצד אבי) עזב את אבא שלי כשהיה בן שנה בלבד, ואבא שלי עזב אותי בגיל שנתיים וחצי. כולם במשפחה שלי גרושים – אין זוג אחד שהחזיק מעמד (סבים, סבתות והורים). כולם גם סיימו בגירושים עקומים, ללא שימור קשר חברי אוהב אחרי (כפי שבעיני חייב להיות).

עקב מה שנגלה לעיני דרך מקרים של אלפי מטופלים, סינגלים וזוגות כאחד, אני מאמין גדול בכך שכוחות העבר פועלים עלינו באופן מאוד חזק, אם יכולת מועטה מאוד להימלט מן השחזורים וההטבעות (imprints) הצפויים לנו בבגרות. כן, גם אני/אנחנו (בשונה מהורינו) עושים עבודת מודעות וריפוי. לכן, ואפילו שהאגו שלי נורא רצה לצאת גיבור באומרו "לי זה לא יקרה" או "אני אנצח", עמוק בתוכי בצבץ קול חרישי חזק – מלא הכרה ביש, ענווה וקבלה חומלת – שאם אביא ילד, רוב הסיכויים שיקרה לי ולו בדיוק מה שקרה לי ולשושלת שלי במשפחת המוצא. רוב הסיכויים שלא אצליח להחזיק מעמד, ושאנטוש עקב הקושי.

אז אמנם לא התנסיתי ואולי לעולם לא אדע, אך התחזית הסטטיסטית הזו התגשמה לי בזוגיות: התחתנתי ונפרדתי מתמרה אשתי אחרי (הפלא ופלא) שנתיים וחצי בדיוק – בול כמו זמן הזוגיות של הוריי עד לגירושין.

מניעת טראומה – ארצה או לא, הילד שלי ייפצע רגשית מיחסיי איתי ועם אמו. נכון, עקב השכלתי, רמת מודעותי וההורות השונה שאני ודאי אספק (כל חבריי אומרים לי שאהיה אבא נהדר), סביר שדרגת הפציעה תהיה זעירה מאוד. ועדיין, המחשבה על הסבל הרגשי, ונגזרותיו הקשוחות בבגרות, שהילד יחווה הינה בלתי נסבלת עבורי – כי אני יודע על בשרי איך זה מרגיש (יש לי C-PTSD) . התענוג של Ignorance is Bliss אינו זמין עבורי כמו עבור הורים אחרים שאינם מיודעי טראומה ואינם משכילים בתורת הנפש והיחסים.

לכן, בדיוק כפי שאני רואה על ילדים של אחרים, ממש בלייב תוך כדי שהם גדלים, את הצלקות והטראומות שהמשפחה והסביבה (הרחוקה מלהיות אופטימלית) שלהם משאירה בהם, אני אראה זאת על ילדיי, ואיני רוצה לחיות עם המשקל והנטל הרגשי הזה על עצמי.

תשישות קיומית – רוב חיי היו הישרדות, קושי ומאבק. בערך מגיל 35 ומעלה, מצאתי את עצמי רוב הזמן בשנה תשוש, לאה ועייף נפשית כמו זקן בן 90. הנפש שלי זעקה ועד היום זועקת מבפנים "דייייי, אני רוצה רק לנוח". להביא ילד יהיה בדיוק להפך מזה: מלא הוצאת אנרגיה, מאמץ, הקדשה, חוסר אונים, קושי וכו'.

לכן, אני בוחר לכבד ולהקשיב לגופי, רוחי ונפשי שרוצים באופן ממש ברור את ההנאה, העונג וההקלה במחצית השנייה של החיים. ואכן, מאז שעברתי לגור בתאילנד, אני נותן זאת לעצמי כמו שמעולם לא נתתי: כמחצית(!) מזמני אני מקדיש ל- Being  (לעומת Doing), הורדתי כמה הילוכים בקריירה, חזרתי ללמוד (והתחלתי ללמד) שחמט, קורא המווון ספרים (ולא רק מקצועיים כמו פעם), מאזין למלא מוזיקה בנוכחות (כולל קריאת מילות שירים! אחד הפייבוריטס), לבלות המון בים ומפלים, עם חברים ועם עצמי, לבד במרפסת ועל הספה – ממש כמו פנסיונר מרוצה. 😊

חרא סביבה – כשאני רואה את הקשיים, הזוועות והבעיות ההולכות ותופחות הן של העולם והן של ישראל, אני תוהה אם אני הייתי רוצה אשכרה להיוולד לעולם כזה… והתשובה היא לרוב לא. זה פשוט נהיה קשה ואכזרי מדי. מספיק לצפות ב"מראה שחורה" (נטפליקס) ולקלוט שהבדיה הדיסטופית הזו היא כבר מזמן, או עוד רגע, מציאות. אם פעם חשבתי שארצה לחיות לנצח מרוב שכיף פה, היום אני כבר פוזל לכיוון הקבר בהשלמה – איזו הקלה זו תהיה כשכל ההתמודדות הזו תסתיים. איני היחיד שחש כך, משמע חוויית החיים כ"לא פיקניק" היא וואחד אמת לאמיתה.

אולי אולי אולי, אם הילד יוולד למשפחה/מעמד/מדינה/נסיבות/כלכלה/קהילה מאוד פריבילגיים, מתוקנים ובריאים, אזי כנראה (וגם לא בטוח) סבלו יהיה פחות מרוב אוכלוסיית העולם. מאחר ובמקרה שלי מה שצפוי לו זה דרכון ישראלי (דהיינו מדינת ישראל המתפוררת כמגרש ביתי), חוויה מפוקפקת של השתייכות ללאום היהודי, שושלת ומשפחת מוצא מפורקת ומפוזרת (בכל ישראל ובגולה) – ומכאן העדר רשת תמיכה, פרקטית וכלכלית כאחד.

גם אם אגדל אותו/ם בארץ, לא ממש אוכל להסתמך על הוריי או שאר בני משפחתי לעזרה כפי שהורים אחרים עושים (אבי גר בעפולה, אמי בבית שמש, אחותי למחצה בת"א, אחי למחצה באילת ואשתי לשעבר, האוסטרלית בכלל, פה איתי בתאילנד).

בהקשר זה, הייתי מוכן להביא ילד לעולם אם הייתי חי במסגרת קהילתית מתוקנת – קהילת "תמרה" בפורטוגל, למשל. מלאכת הגידול בכוחות עצמי, גם אם זה בשניים יחד עם האם, זו משימה לא שפויה בעליל שממשיכה להתגלות ככישלון – ראו אחוזי אי שביעות רצון של זוגות הורים, לצד אחוזי הגירושים… הרגילים והמכוערים כאחד. לעתים קרובות, איני מבין איך אנשים לוקחים על עצמם משימת ספורט אקסטרים בכזו קלות ראש.  

אחריות סביבתית – אחת הסיבות העיקריות, לעניות דעתי, שהגענו עד הלום ולחרא סביבה שתיארתי לעיל, היא עודף אנשים. השרצנו יותר מדי, בלי דין וחשבון. בדיוק כמו כל מרחב מוגבל, ובמקרה שלנו שטח של 150 מיליון מ"ר, הכדור מוגבל באדמתו ומשאביו להכיל ולפנק את כל המיליארדים שעוד יבואו. בכולה 60 וקצת שנה, מ 1960 ועד היום, עלינו מ- 3 ל- 8 מיליארד… ותראו איך זה נראה. עכשיו דמיינו את הזוועה כשיהיו פה 20 או 30 מיליארד. נכון, אנו כמו ג'וקים שיכולים לשרוד בצפיפות איומה (ראו הודו), אך אילו מן חיים אלו יהיו? זוועה.

כל תינוק חדש שנולד הוא עוד נטל: תברואתי, אנרגטי, רגשי, כלכלי וסביבתי. בינקותו, ובטח בבגרותו כשיהיה לנטל עצום על שירותי הרווחה שיצטרכו לטפל בקשייו, התמכרויותיו, מחלותיו, מסכנותו ואז לבסוף בקבורתו. לא להביא עוד ילדים לכאן, היא הדרך שלי לקחת אחריות רחבה יותר מאשר רק להסתכל על הצרכים האגואיסטיים שלי בהמשכיות ולהביא בבון שדומה לי כדי שאוכל להרגיש כמה חשוב ולכאורה "נצחי" אני.

ייחודיות ומובחנות – אפרופו לוותר על צרכיי האגואיסטיים בהתרבות (ראו "הגן האנוכי" של ריצ'רד דוקינס) , מאז ומעולם היה לי חשוב ממש לא להיות כמו כולם. כשאני מחוץ לעדר, אני מרגיש בבית. אני חושב רדיקלית, מדבר כנות רדיקלית, אתאיסט, עצמאי ולא שכיר, מתלבש ונראה לא פעם "מוזר" בעיני הבריות, פמיניסט יותר משוביניסט, סטרייט לא טיפוסי (ששם לק והתנשק איזה פעמיים עם גבר בשביל השעשוע), מונוגמי וא-מונוגמי בן בזמן, חופשי ו"מופרע" מינית (ללא עכבות), בעד פסיכדליים כעזר רגשי, רוחני ותודעתי ועוד עוד.

רעיון האל-הורות, אם כך, הרגיש לי כהמשך טבעי של הזהות הייחודית המובחנת שלי, שאיכשהו תמיד שייכת למיעוט. בנוסף לכך, הבנתי שזו הזדמנות ועוד דרך עבורי להיות השראה לאחרים לא לפעול על אוטומט, אלא לעצור, להרהר, להפעיל חשיבה ביקורתית ולבסוף להיות אמיצים לבחור את מסלולם הייחודי בחיים – בין אם זו בסוף תהיה הורות או אל. שתיהן אחלה ולגיטימיות בעיניי, אך ורק בתום (ולא טרום) מודעות.

הימנעות מסיכון – אני ריאליסט שמאמין יותר ב"הכל אפשרי", לעומת האשליה המתוקה "לי זה לא יקרה". להביא ילד לעולם כרוך בסיכון עצום שרוב ההורים לא לוקחים בחשבון: היותו "פגום" ישר מן האריזה. נכות פיזית, מנטלית או רגשית, כגון אוטיזם ובניו, הם מצבים לא פעם בלתי הפיכים שמקבעים את ההורה לחיי קשים מנשוא שלא כל אחד יכול להחזיק בהם מעמד – בטח לא אני. ספרה של מאירה וייס "אהבה התלויה בדבר" מדגים זאת היטב: אחוז ניכר של הורים, מכל קשת הגוונים הסוציו-דמוגרפית, ליטרלי נטשו(!) את תינוקותיהם עוד בבית החולים משגלו מגוון נכויות עמם נולדו. 

אמנם אני אוהב לקחת סיכונים ונינוח לרוב בתנאי אי ודאות, כאן מדובר בליגה אחרת לגמרי. אוטיסט יחייב מאמץ פי אלף מילד רגיל, ילד חולה כרונית או שעבר בריונות ו/או התעללות מינית כנ"ל ואבדן פתאומי (בתאונה/אסון/מלחמה, נגיד) ישתה הרבה מכוחות הצ'י (Chi) הגם כך כאמור דל שלי. מאחר והפלוסים של ההורות שהרבה מן ההורים מדווחים עליהם בדיעבד, כמו אושר עילאי ואהבה בעוצמה שאין כדוגמתה, הן בעלות ערך חמוד אך נמוך מבחינתי (זה בסה"כ רגש), במאזן השיקולים החלטתי שהעונג הצפוי לא שווה לי את הסיכון (זו גם הסיבה שלעולם לא אנסה הרואין). אפשר לחיות חיים עשירים ומלאים גם ללא פסגות שיא רגשיות כגון הורות – ואומר לכם את זה מישהו שמכור לריגושים.😊 

העדר רצון אמיתי – בשורה התחתונה ולסיכום, במשך כל חיי ועד היום לא מצאתי בתוכי רצון עמוק או איזו קריאה פנימית שאומרת שילד/ים יהיה/ו הדבר הנכון עבורי. למעשה, ההפך הוא הנכון: עם השנים שמעתי יותר ויותר את הקול שאומר לי "היזהר מהטעות הזו שהרבה אנשים עושים. אל תיפול בפח ובאשליה רק "כי…". שמור על עצמך וגבולותיך, כי בדמי ימיך אתה תתחרט אם הפרת את ערכיך, לעומת תחושת השלמות והסיפוק שיתגמלו אותך בזקנה במידה ותישאר נאמן עמוקות ובבלעדיות לעצמך" .

לסיום, טרנד ויראלי הכולל רשימה בלתי נגמרת של סיבות לא להביא ילדים וציטוט של "הסולידית", המנטורית שלי לענייני חופש פיננסי וגאולה אישית, מתוך פוסט דומה על בחירתה באל-הורות שכתבה ב 2013:  

"אני מאמינה בכל ליבי שהאנשים היחידים שצריכים להיות הורים הם כאלה שבאמת רוצים בכך, ומוכנים לשלם את המחיר האישי הכרוך בכך. לכן, אני חושבת שהניסיון לשכנע מישהו שרוצה ילדים להימנע מכך הוא מעשה נלוז, חסר טעם ופגום מבחינה מוסרית –בדיוק כמו הניסיון לשכנע מישהו שלא רוצה ילדים להביא אותם בניגוד לרצונו".

בשנת 2021 ולקראת גיל 40, אגב, היא שינתה את דעתה והפכה לאמא. אולי יקרה גם לי?! אמאל'ה………. Never say Never מה שנקרא.