ב 20.10.20, בגיל 40 וחצי, נישאתי לאהובתי תמרה, בטקס אלטרנטיבי באי פארוס, יוון.
הרבה מקוראיי ביקשו לדעת מדוע בחרתי להתחתן דווקא איתה – רווקה בריטית בת 37 (במקור מאוסטרליה, לא יהודיה).
אז נוסף לשפע ייחודיותה והתאמתה לערכיי וצרכיי – יפייפיה ומושכת, גבוהה, יוגית, בריאה וחזקה, מודעת, חכמה שכלית ומחוברת רגשית, נוודית בינלאומית, חרוצה, אל-הורית, בוגרת, בעלת חוכמת חיים רבה, אמנותית (מנגנת, שרה, רוקדת), מצחיקה, חברותית עם הסביבה ובקיצור, נקבית בול לטעמי יחד עם איכויות זכריות מאוזנות.
ברם, מאפיינים אלו +- היו בשפע להרבה מהנשים שפגשתי בקהילת קופנגן בזמנו, כשהגעתי לשם לחצי שנת מגורים והנחיית סדנאות (תחילת 2020). מה שהמיס אותי יותר מכל היה היחס שלה אלי. זה הרגיש כאילו היא יודעת ומיישמת את כל הטיפים שאי פעם הגיתי לנשים 🙂
רוצה להדגיש יחס אחד שבלט במיוחד: היא ידעה איך להחמיא בול באופן בו אני כגבר זקוק למחמאות שלי.
היא לא "סתם" התלהבה ממני וירתה מחמאות לכל עבר. היא בחרה את המילים בתבונה ורגישות רבה שפתחו את ליבי לרווחה, אפילו הייתי עדיין בשלבי האבל על קשת (קשר ארוך ומשמעותי שהסתיים בסתיו 2019), ומכאן שעבורי זה לא היה מובן מאליו כלל להיפתח כך שוב.
היא החמיאה לי על התנהגויות ספציפיות, יותר מאשר על תכונות.
היא התלוננה לא פחות משהיא החמיאה (איזון).
היא תמיד השאירה פתח לצמיחה… ה"ניקוד" שלי אצלה תמיד נע בין 93 ל 99, תלוי ביום 🙂
ועוד ועוד פנינים מתורת המחמאות.
כן, כן, מחמאה היא כמו פחמימה – היא יכולה להיות ריקה גם אם נשמעת טוב, והיא יכולה להיות מזינה אפילו שהרוב לא מכיר אותה. זה אולי נשמע נדוש, אך גבר חייב להרגיש רצוי, נאהב ונדרש באופן מאוד ספציפי – לא מעט מדי, אך גם לא יותר מדי.
לצערי, רוב הנשים מצטיינות בדיוק בקצוות, ולא בול איפה שצריך.
גברים זקוקים למזונות המחמאה אחרת משנשים זקוקות לו, ואת ההבדל הזה כדאי מאד להכיר.
נ.ב. מוזמנים לקרוא גם את המאמר הראשון על מדוע מלכתחילה בחרתי להתחתן, על אף עמדתי הלא קובנציונלית כלפי מוסד הנישואים, על אף אי השאיפה שלי לזה כמטרה חשובה להגשמה ועל אף כמה סיבות נוספות.