מה לעשות כשגבר מציע לך לבוא לחו"ל מוקדם מדי

ההתרגשות ותחושת הסכנה

יצאתם לדייט וחצי, ושניכם בעננים. חיבור רגשי, מלא דברים דומים, סקס מעולה. ואז לפתע יוצא ממנו האולטרא-רומנטיקן: "רוצה לנסוע ביחד/אלי לברצלונה לסופ"ש?".

מחד, את באורות. הרבה זמן לא היה לך כזה דבר. כזה בחור, כזו הצעה, כזו הרפתקה. אויש, כמה שזה מפתה. ליבך פועם ב 200 קמ"ש… סצנות הוליוודיות מבעבעות מתת-מודעך… עוד רגע זו את, כמו ג'וליה רוברטס מהמסך… ובא לך ממש, אבל ממש, לצעוק "כןןןןןן".

מאידך, (ואיזה באסה שדוווקא עכשיו יש פא#ינג מאידך!), את בחששות. גופך מאותת לך שיש בזה מן ההזיה. הרי רק הכרתם (="לא מכירים") ושהייה/טיול יחד בחו"ל הינה חוויה די אינטימית, מאתגרת ומפגישה… ומכאן, לא בהכרח צפויה. לצד פוטנציאל הקסם והתעופה, יש את פוטנציאל הכסאח, שברון הלב ואכזבה (דקת דומייה על אבדן החבר/ה הקרוב/ה בטיול בדרום אמריקה עקב חיכוכים וקונפליקטים שהסלימו, וזה נגמר ברע) :-).

החלום ושברו

אני רוצה כעת להתמקד במצב בו הוא נוסע לחו"ל קודם כל לבדו (למטרת עבודה, מימוש תחביב או כל התחייבות קודמת) זמן קצר אחרי שנפגשתם והתחברתם/התאהבתם כאמור, ואז הוא מציע לך לבוא ולהצטרף אליו. לרוב ההזמנה תכלול לינה שלך במקום מגוריו שם, בין אם מלון, דירה לבד, דירת חברים וכד'. כמו כן, צמודה לזה כוונה מילולית (פה חשדתי… כי גבר מודדים במעשים) לגבי כמה הוא רוצה להיות ולבלות איתך לכשתבואי.

נשים רבות אמרו "כן" להצעה, וזה נגמר מאוד, מאוד רע. אני יכול לסכם את כל הסיפורים (שנגלו אלי בקליניקה במשך העשור+ האחרון) לכדי תסריט הסיוט והאימה הממוצע הבא: את מזמינה טיסה, ומגיעה. כולך דלוקה, בהתרגשות שיא וציפייה. זה מתחיל טוב, עם high ראשוני חזק: אחרי סקס מחשמל במיטת האיירבנב הנוחה, אתם יורדים למטה לחגוג את האיחוד… הארוחה פצצה, מלווה ביין טוב, צחוקים וזרימה. וכך זה ממשיך לו עוד ממש טיפה: אולי יום, יומיים, שלושה… ואז משהו בו משתנה.

הוא פתאום צריך מלאאאא ספייס. פתאום הוא פותח את הלפטופ או הטלפון, והוא "חייב" לטפל במשהו שלא סובל דיחוי.
הוא גם פתאום הרבה פחות נחמד, ופחות ג'נטלמן. מ"הכל עלי", פתאום גם את צריכה להשתתף בכל מיני הוצאות מוזרות, מבלי שהייתה על כך שיחה בוגרת מקדימה.
הוא פתאום ממשששש עסוק.
הוא פתאום פחות צריך זמן איכות איתך.
הוא פתאום מציע שתלכי "להנות מלהסתובב לבד", או לחילופין יוצא מהבית בעצמו למיליון שעות, שמרגישות לך כמו נצח כשאת "כלואה" בבית לבד. נכון, את לכאורה חופשייה, את עצמאית עם כסף משלך וזה ואת בחו"ל… אך לא באמת בא לך את כל הטוב הזה לבד. גם לא בשביל זה באת… והמערכת הרגשית והתודעתית שלך נתפסת "על חם", לא מוכנה.
גם אם את יודעת ומיומנת בלהיות לבד, זה לא משנה. יש פה עקרון. הייתה פה הבנה, תקשורת, חזון משותף, הסכמה.

וגברת רגש שלך מתחילה (בצדק): הלם… כעס… פליאה… תסכול… חוסר אונים… עצבים… זעם… אכזבה… אדישות… ניתוק.

כשהוא חוזר, את מתפרצת. זה מסלים למריבה גדולה ומגעילה, ומכאן המוטיבציה של שניכם לשהות אחד במחיצת השנייה צונחת דרסטית – ממש כמו הטמפרטורה בערי אירופה לקראת ערב ושקיעה. מכאן הדברים הולכים ומידרדרים, עד שאת עוזבת בלית ברירה.
במקרה הטוב, את מצליחה להתעשת רגשית ולהנות מזמן החו"ל שנותר לך עד הטיסה חזרה.
במקרה הפחות טוב, את אשכרה (אינעעעל העולם!) מתעסקת בקקת הבירוקטיה של להקדים טיסה, משלמת קנס וחותכת ארצה מוקדם מהרגיל. חוסמת אותו בווצאפ, כמובן. זוועה, ובטח לא סיפור לנכדים.

הסבר לתופעה

אתחיל רגע עם הסטטיסטיקה החשובה (תוצר מקרי בוחן של ישראלים, לא מחקר סטנפורד): הסיכוי שהרפתקה כזו תעבור (ותיגמר) בטוב הוא די נמוך. אפשרי וקיים, אך נמוך. חלק מזה קשור אליו, חלק אלייך וחלק לשניכם. אני מדגיש זאת כדי להראות שאין כאן "אשם/ה" יחיד, אלא יש כאן דינמיקה ואחריות משותפת.

הנה כמה סיבות מדוע זה מועד לפורענות:
א. העדר יכולת – אינכם מתורגלים וחזקים עדיין מספיק כיחידה, כזוג וכצוות לחוויה אינטימית זוגית שכזו.
ב. תלות מוגברת – את מסתמכת יותר מדי על משאביו. את מגיעה אליו, גרה אצלו, אוכלת ממקררו, אולי בונה על לנהוג במכוניתו/טוסטוסו וכד'.
ג. העדר Plan B – שמת את כל הביצים בסל אחד. קיווית ובנית (לגיטימי, אך לא מבוסס) על כך שהכל יהיה דבש, ולרגע לא דמיינת מה תעשי בעיר/מדינה זרה (בטח אם את שם לראשונה) אם משהו ישתבש.
ד. גבר מתבודד-נמנע – בדיעבד, התגלה שדפוס היקשרותו העיקרי של הבחור הנועז להזמינך לחוויה כה אינטימית היה… נמנע מאינטימיות. זה די אירוני ופרדוכסלי כאחד: הרי הוא זה שהציע את זה מלכתחילה… למה שיציע כזה דבר, אם יש לו קושי עם אינטימיות והעדר מסוגלות להחזיק קירבה ממושכת בטוחה (כמו בעל הדפוס הבטוח הבריא)?!
אז זהו, שהנמנעים מרוב נמנעותם, חווים לא פעם חסך רב (ומצטבר) באינטימיות, שמוביל אותם בהינתן חיבור חדש עם מישהי, לעבור מ 0 ל 100. דומה הדבר לצמא למים במדבר, ששותה בסטרס ובפראות את המים הראשונים שמתגלים לו.. ללא נשימה, ללא נוכחות, ללא רוגע.

ה. אישה חרדתית-משתוקקת – ייתכן וזה דפוס היקשרותך העיקרי, ומכאן שזו סכנת נפשות עוד יותר שתסעי. ברם, גם אם זה דפוס היקשרות משני שלך, סיכוי גבוה שההתנהגות הנמנעת והמרוחקת שלו, תפעיל בעוצמה גדולה מהרגיל את הצורך שלך לעוד אינטימיות וקירבה, חרדת נטישה, פחד מלבדיות ובדידות וכו'.
כמו כן, באופן טבעי ואנושי שכזה, בחו"ל יש פחות תחושת עוגן וביטחון רגשי פנימי, ונדרשת רמת מיומנות מאוד גבוהה כדי לחוש בסבבה ורוגע עם מאורעות מפתיעים ו/או קשים.

אז מה עושים?!

הכי קל אולי יהיה לנקוט במשנה זהירות, להגיד "לא" מנומס ופשוט לא לנסוע. אז יהיה טיפה צער ותחושת פספוס/החמצה, אך זה יחסוך כאב קטלני יותר.
ברם, אני לא בעד להיכנע כברירת מחדל לחששות ופחדים, ולעולם לא לקחת סיכונים. אני בעד אומץ, בעד אמון/ה, בעד אופטימיות ובעד חיפוש וציד הרפתקאות מדליקות – רק עם הכנה נכונה, מודעות ותבונה. ומאחר ומדובר באירוע בסיכון גבוה, הבה נקדים תרופה למכה ונאבטח עצמנו:

1. שיחת צרכים ותיאום ציפיות מעמיקה – את מוכרחה ליזום כזו לפני רכישת כרטיס הטיסה והיציאה מהארץ. את מוכרחה לתקשר את כל הרצונות, הצרכים, הציפיות, התשוקות והחששות שלך. הוא חייב כנ"ל. אתם מוכרחים להגיע להסכמה שאתם מבינים, מכבדים ורואים אחד את השנייה, ולתכנן איך אתם הולכים לנהוג ב"וורסט-קייס-סנריו": מצב של שינוי פתאומי במצב רוח, צרכים, רצונות וכד'. זו שיחה ארוכה, לטלפון ולא לוווצאפ. אם הוא לא משתף פעולה, שחררי מיד ואל תסעי.

2. אבטחת עצמאות – הכיני לעצמך תוכנית טיול כאילו את נוסעת לבד. הווה אומר: מלון לבד, רכב/טוסטוס במידת הצורך, תוכניות בילוי (מוזיאונים, טרקים וכד') וכל דבר שיבטיח לך שאת קודם כל, בראש ובראשונה, יכולה ומתוכננת לעוף לבד, ולא "צריכה" אותו. אז איפה הוא בתמונה? הוא הדובדבן שבקצפת, לא האירוע המרכזי. קבעו להיפגש כמה שבא לכם, אך עצם הידיעה שלשניכם יש את ה"ממלכה" שלכם, תקל (במיוחד עליו כנמנע) על האינטימיות הצפופה.
אנו רוצים להגיע למצב שבמקום שהזמן המשותף די מהר הופך להיות טו מאץ', למצב שבו זה משהו שהוא מחכה לו, ואת לא 24/7 לידו. למעשה, זה צריך להרגיש כאילו אתם בכלל ממשיכים לצאת ולהיפגש בארץ (הכי כל אחד גר לבד ויש לו חיים שלמים ועשירים), אפילו שאתם בחו"ל. אם הוא מתעקש שלא תהיי עצמאית, ראי הוזהרת. אל תתפתי למילים והבטחות, או לנוחיות של לחסוך כסף. שנאמר: הזול הוא היקר.

3. דחיית הריגוש – אמרי "כן" עתידי. כלומר עכשיו את לא נוסעת, אך ייתכן מאוד ואת פתוחה לנסוע בהמשך (כמובן שזה בהנחה שהשהות שלו מספיק ארוכה ו/או יש לו עוד ביקורי חו"ל צפויים בקרוב אחרי שתכף יחזור ארצה). המשיכי להתבונן איך מתפתח הקשר: הוא משמר אותו מרחוק? רק דרך הודעות או גם שיחות? רק שיחות טלפון, או גם וידאו? זה הדדי, או כל הזמן את מרימה? לכל דבר כזה יש משמעות וחשיבות. רק אם נוצר מספיק ביטחון רגשי ומעשי וההכרות והאמון העמיקו (הדדית), אפשר להתחיל לדבר על נסיעה כזו.

סיכום

ברירת המחדל במקרים של הצעות כאלו מגברים (ויסלחו לי הגברים, זה לא אישי :)) צריכה להיות "לא". רק בהינתן שיחת צרכים, תחושת ביטחון ואמון, מודעות מוגברת, אבטחת עצמאות מקסימלית ועוד מספר פרמטרים אינדיבידואליים שרק את יודעת אותם בבחינת "כל מקרה לגופו" (חשיבה על צרכייך המיוחדים בחו"ל, אם יש וכו'), אפשר לבחור לזרום ולהתמסר ללא נודע. אני מאחל לך הצלחה, ואם נסעת, אשמח שתשתפי אותי במייל בדיעבד איך הייתה החוויה 🙂

אם בא לך לחזק את הדפוס הבטוח שלך, ולנהוג באופן אופטימלי בסיטואציה כזו או שלל סיטואציות מאתגרות אחרות עם גברים, מוזמנת להצטרף לאחד הריטריטים הקרובים שלי בביקורי הבא בישראל.