ג'נט מקרדי נולדה בשנת 1992 וגדלה כבת זקונים למשפחה ענייה בגארדן גרוב, קליפורניה. כשהייתה בסה"כ בת 6 היא איבדה את ילדותה והפכה לשחקנית, בעידודה (יותר נכון בדחיפתה האגרסיבית לתחום) של אמה, דברה מקרדי. כוונתה של אמה הייתה טובה: היא רצתה שג'נט תהיה למצליחנית וסלבריטאית עשירה, וכך ייחסך מהם העוני וקשיי היומיום שדברה ומשפחתה חוו.
לונג סטורי שורט, דברה לא עצרה לרגע לשאול מה בתה באמת רוצה. כשג'נט ניסתה להביע כמה היא לא אוהבת משחק וכמה זה תובעני ומכביד על נפשה, דברה הדפה אותה במניפולטיביות חסרת רגישות והמשיכה לדחוף אותה לקריירת משחק.
לימים, זה גבה מחיר כבד ביותר: ג'נט הפכה לאנורקסית, בולמית, סלב בודדה, אומללה ואלכוהוליסטית שנתקעה עם דימוי "ילדה/נערה" בעיני סביבתה עקב הדמויות שגילמה בסדרות, אפילו שכבר הפכה לאישה בוגרת.
השפעת ההתעללות על זוגיות בבגרות
ומה לגבי זוגיות? ג'נט, איך לא, מצאה עצמה פעם אחר פעם ביחסים קצרים ומאוד רעילים עם גברים. שנים, עד שפנתה לטיפול רגשי, היא הייתה ממולכדת בשחזור דפוסים לא מודע שרכשה מהדינמיקה מול אמה המתעללת. כשסטיבן, לדוגמא, שאל אותה איך היה לה איתו בסקס, היא לבשה את החיוך המזויף שנהגה ללבוש מול אמא (ולעיני המצלמה) ושיקרה לגבי רגשותיה האמיתיים (היא לא באמת נהנתה).
לי, לג'נט ולכרבע מהאוכלוסיה יש משהו במשותף: פוסט טראומה מורכבת (C-PTSD) מיחסים עם לפחות אחד מהורינו. ג'נט ואני בדרגת חומרה מרבית, אחרים בדרגה בינונית והשאר בדרגה נמוכה. כשקראתי/בלעתי את ספרה האוטוביוגרפי, הזדהיתי כל כך… המשפטים שאמה אמרה לה היו אחד לאחד המשפטים ששמעתי מאמי, שגם דחפה אותי, לעתים בעיוורון מוחלט ובביקורת אכזרית, למצליחנות והישגיות בלי שום קשיבות לרגש, רצון, נשמה וגוף.
אם עברתם חוויה דומה, וברצונכם להיחלץ
אז אם גם אתם הישגיים יתר על המידה (over-achievers) שמצליחים מאוד במגוון תחומי חיים (לימודים, קריירה, כסף, מעמד, תחביבים וכד'), אך מתקשים ביחסים אינטימיים ורוצים שינוי (כי אתם כן רוצים להיות בזוגיות מיטיבה), עיצרו רגע ועשו בדק בית. זאת במיוחד אם טרם פיצחתם את המקור והשורש של הסיבה/ות, כמו גם אם הקושי הוא בקשרים הדורשים מחויבות ושהות ארוכת טווח (מגורים יחד, נישואים, הורות וכד'). הצלחה בקשרים מיניים קצרים ומתחלפים, אגב, היא גם סממן לפוסט טראומה מורכבת. שנאמר: "פה חשדתי…" 🙂
קראו ספרות בנושא ופנו למטפל מוסמך לחקור את שאירע בילדות, והיו אמיצים לפגוש גם רגשות לא פשוטים. בראיון עם השחקנית המפורסמת דרו ברימור (שעברה התעללות דומה מאמה), ג'נט מספרת איך רק בדיעבד היא הבינה שהייתה מאוד מגוננת על אמה "המושלמת" או "הרוצה בטובת הילדה", ואיך עם הלימוד, הטיפול והגברת המודעות לנושא של טראומה והתעללות הורית, הסכימה להשיל את מנגנוני ההדחקה, ולהסכים לראות את המציאות הכואבת בה אמא שלה פעלה באופן רחוק ממושלם.
דרך טובה נוספת היא ללמוד הנושא היא להכיר ולשמוע חוויות של אחרים, מבלי בהכרח להיחשף עם סיפורכם האישי. העבודה בקבוצה עשויה לעורר את המודעות לנושא, להביא פענוח והבנה חדשה וכמובן ריפוי רגשי שעובר תחילה דרך כעס ותדהמה, אך מסתיים בהכרה חומלת, קבלה, השלמה וסליחה – מה שמאפשר בהמשך חיינו (ולרוב יחסית במהרה) ליצור זוגיות בריאה שתאריך ימים.
הסיפור המלא של ג'נט מחכה לכם בספרה "אני שמחה שאמא שלי מתה" (מטר, 2022). מומלץ מאוד, ואם קראתם, שתפו אותי בחוויה, יותר מאשמח לדעת ולשוחח איתכם בנושא זה שכה קרוב כאמור לליבי, הן כאדם והן כאיש מקצוע.