רצה הגורל ולפני כמה ימים פה בקופנגן, ביום סוער וגשום במיוחד, התגלה לי פנצ'ר בקטנוע. נסעתי בזהירות למוסך והפקדתי אותו לתיקון, וסמכתי שאסתדר בלי (כי הכל פה קרוב). אחרי שיצאתי מהמסאז' המרוחק יחסית (חברה הקפיצה אותי), ניסיתי להזמין מונית (זה לא ממש נפוץ פה, כולם עם קטנועים/מכוניות), והניסיון נכשל. הבנתי שאני צריך חילוץ. חושך, קר לי, אני מתוסכל ללא הכלי תחבורה ורעב ממש.
התקשרתי לתמרה, אשתי לשעבר, עמה אני בקשר חברי טוב ואנו מבלים לא מעט זמן יחד. ביקשתי את עזרתה והיא אספה אותי. באנו אליה הביתה. היא חיממה לי ארוחת ערב טעימה, ובסיומה שאלה אותי: "רוצה תה?"
אני: "לא, תודה". (כעבור כמה רגעי שקט): "אני רוצה לבקש בקשונת קטנה שקשורה לתקשורת בינינו. מתאים לך לשמוע?"
תמרה: "כן".
אני: "יהיה לי יותר נעים, תומך ומספק רגשית שלא תשאלי אותי אם אני רוצה תה אחרי ארוחת ערב. אני הרי כבר כמה שנים* לא שותה תה בטיימינג הזה ובחוויה שלי את יודעת את זה, הרי גרנו כל כך הרבה זמן יחד והיינו נשואים עד לא מזמן… אז כשאת שואלת אותי את זה, אפילו שברור לי שהכוונה שלך היא אכפתיות ודאגה, עולה בי מעין כיווץ כזה… זה כמו משקף לי שאת לא מכירה אותי, וזה כואב… אני חש זר לך, וגם חש כאילו את אדם זר שלא מכיר אותי, לעומת המשפחה שאת בשבילי, גם היום. תמיד הרי גם כשהצעת לי תה, אם את זוכרת, עניתי שלא.
*רקע: אחרי שעברתי את גיל 40 אני קם באמצע הלילה לפיפי, וזה מאוווד פוגע לי באיכות השינה. מכאן שמשתדל להפחית בשתייה בכמה שעות שלפני שינה, במיוחד של נוזל משתן כמו תה.
ואז……… היא טורגרה.
תמרה: (בהלם, עצב וכעס קל) "איך אתה יכול להגיד כזה דבר?! תראה מה עשיתי למענך: באתי לאסוף אותך, הבאתי לך ארוחה חמה והצעתי לך את מה שאני מכינה עכשיו לעצמי. נכון, זה בא מתוך הרגל (היא מיקס של אוסטרלית ובריטית, זה בדם), אבל אני יודעת שאתה רגיש לקור והיה נראה לי נכון לתת לך משהו שיחמם אותך עוד יותר. אני מרגישה מבוקרת על ידך, וחווה חוסר אונים אל מול הביקורת הזו".
אני (לאחר נשימה איטית עמוקה): "אהובה, הכוונה היחידה שלי הייתה רצון לשתף בתחושה שעלתה לי בגוף באותו הרגע. לרגע לא עלתה לי מחשבה שיפוטית או ביקורתית עלייך. להפך, אני מרגיש ויודע בודאות שאת רוצה לפנק אותי, לעזור לי לחמם את הגוף ולשפר את הרגשתי. פשוט ממש הרגשתי את הצימאון לחוש שאת הכי מכירה אותי בעולם, מה שמזין אותי פי אלף מכל תה. הרי כשאני שותה תה מאוחר, זה גורם לי לקום בלילה לפיפי, וכשאת שואלת אותי את זה שוב, זה גם מעלה בי את התסכול סביב הבעיה הזו שלי, בגללה אני תמיד נאלץ לסרב".
ואז היא עשתה מעשה מאוד עוצמתי ובוגר ואמרה שהיא הולכת רגע לחדר לנענע ולשקשק את הכאב שלה מהגוף (היא מאוד מיודעת טראומה, וגם עוסקת בזה מקצועית). אחרי 2-3 דקות היא חזרה הרבה יותר רגועה. מדהים כמה הכלי הזה מועיל, ורוב האנשים לא משתמשים בו מספיק.
תמרה: "ואי, ממש קלטתי שאלו היו סימפטומי הפוסט טראומה שלי. בבית בו גדלתי כל הזמן היו מעבירים עלי ביקורת. אני רואה עכשיו שלא אתה העברת עלי ביקורת, אלא זה היה רפלקס אוטומטי שלי לשמוע את זה כביקורת. תודה ששיתפת אותי בבקשה הזו, אני מבינה ורואה אותך".
חיזקתי אותה על העוצמה שלה, שהיא רואה את זה ולוקחת על זה אחריות. אמרתי שבאמת הייתה אפס ביקורת מצידי, וגם אפס דרישה. אמרתי שאני יודע שהיא באה בכוונה טובה, ויחד עם זאת, אני לא רוצה לצמצם את עצמי ולא לשתף במה שמפריע לי רק מהפחד לא לטרגר אותה. "אני רוצה להרגיש חופשי בקשר בינינו, ומבחינתי האפשרות לומר לך הכל, מהווה ביטוי עמוק של קירבה וקשר כפי שהייתי רוצה לחוות", אמרתי לה ברכות. הוספתי ואמרתי שהיא לא חייבת להיענות לבקשה שלי, שהיא חופשיה לבחור לעשות מעתה והלאה מה שבא לה.
זה היה כזה מדהים שגם הצלחנו לנתח ולתקשר את זה וגם חזרנו ונשארנו בהרמוניה. הדינמיקה הזו הובילה אותנו לשיחה אינטימית ארוכה תוך כדי התכרבלות על הספה. זה היה ממש אינטימי ונעים והרגיש מאוד "לאבי-דאבי".
הסכמנו כמה זה מעולה ממש לחוות יחד את הדינמיקה המרפאת הזו, ולחזור לשלום אחרי קרע קטן. הודיתי שהטיימינג** שלי לא היה אידיאלי (בצמוד מדי להגשת העזרה מצדה), ושעדיף היה מצדי לחכות עם השיתוף ליום אחר. החמאנו אחד לשנייה: היא על שלא הפכתי להיות מתגונן ותוקפני אחרי ששמעתי את הכעס שלה, על שנשארתי רגוע וחזק בסנטר שלי ועל שנתתי לה מקום שקט ושלו להיות עם הרגשות שלה, כולל לפרוק אותם בצורה עצמאית. זה איפשר לה להרגיש בטוחה ומוחזקת. אני החמאתי לה על האומץ לחשוף פגיעות, על הבגרות של הניהול הרגשי ובו מוכנות לפגוש את הכאב שלה, ובכך להתעלות מעל האוטומט.
נפרדנו לשלום בחיבוק ארוך, והיא אפילו השאילה לי את הקטנוע שלה כדי שאוכל לחזור הביתה בנחת 🙂
** למחרת, כששנינו רגועים ונינוחים, שיתפתי אותה על מה זה יושב, ומדוע בחרתי להגיד זאת, על אף הטיימינג-לא-משהו כאמור. להרחבת הלימוד על טיימינג ובקשות ניואנס חשובות כלפי הפרטנר, קראו את "איך תרצה את הביקורת שלך, יקירי?".