| ככל גבר, סביר שאתה מכיר את המחשבה "היא אשמה". אשמה כי היא "מציקה" (על שאתה לא מתקשר, לדוגמא). אשמה כי היא "מתלוננת" (שאתה לא עונה להודעה). אשמה כי היא "מבקרת ומאשימה" (שאתה לא מספיק עקבי/נוכח/יציב). ומכאן ש"הגיוני" בסה"כ להסיק שהיא אשמה בכך ש… התרחקת ממנה. שאתה אולי חש חנוק. כלוא. מוצף. לא חופשי. שלא לדבר על "לא מספיק" וחסר ערך. ואתה לא יכול יותר, נשבר ומשחרר. עד הפעם הבאה, וחוזר חלילה. מבין אותך, הייתי שם לא פעם. אז נכון, יש את החלק שלה בסיפור… אבל עליו אין לך הרבה שליטה. בוא נתמקד רגע בחלק שלך, וספציפית באופן בו אתה מציב ועומד על גבולות רגשיים. למה הכוונה? נניח ואתם יוצאים זמן מה, כבר שכבתם, ולפתע רמת העניין שלך בהמשך הקשר ירדה. אתה עוד לא לגמרי "בחוץ", לא רוצה להיפרד, אלא להישאר, להרגיש, לכייף, לזרום, לראות "לאן זה יוביל" וכו'. אתה צריך זמן, בלי לחץ וממנה אתה חש שהיא כן צריכה אותך יותר. זמין. נוכח. עקבי. בווצאפ. בטלפון. פנים אל פנים. זה לא טוב או רע, זה מה שזה. מותר לה, אין בזה בושה. בא לה עוד עונג, עוד אינטימיות וקירבה. ואתה, באופן טבעי ומותאם למידת העניין כאמור, רוב הזמן כעת בשלך (עבודה וכו') ורק מדי פעם בא לך עוד קצת ממנה – לדייט, לסקס, לזמן איכות, לשיחה. אבל אז לפתע אתה בוגד בעצמך. "בוגד?! מה זאת אומרת תומר?" אמרת פה מילה קשה. נכון חביבי, ואני לא מגזים. בן לילה אתה חוזר להתנהג "כמו בהתחלה": עונה מהר, זמין, מקשיב, מכיל, משקיע, מתקשר, מתכנן, נפגש וכו'. תשומת לב עודפת, שאינה תואמת את רמת עניינך, היא בגידה קלה/קשה במה שנכון לך, ובאמת שלך. זו בגידה בנאמנות העצמית שלך לעצמך. אתה מרצה אותה כי היא זו שצריכה, לא אתה. נכון, זה לא שחור ולבן. אתה גם מדהים ומהמם בו בזמן (לא צוחק), ומפגין איכויות של דפוס ההיקשרות הבטוח כשאתה קשוב לצרכיה ומתייצב לתת להם מענה. ברם, אתה יוצא טיפה/הרבה מגדרך למענה. אתה שם גבול רופף, ולא גבול חזק ובטוח. "אבל למה שאעשה דבר כזה?! זה לא הגיוני". ברור שזה לא הגיוני, אך אחרי שהיא התלוננה והביעה את כאבה על החוסר שלה בקירבה, בזמן איכות, באינטימיות, במענה להודעות, בזמינות וכו', זה כבר לא הבוגר והרציונלי שיושב בכיסא הנהג. רחוק מזה. אתה מתמלא באשמה, פחד ובושה, ומשנה את התנהגותך. אינך עושה זאת מרצון אמיתי ועמוק, אלא כדי לשכך את כאבך שנוצר כתגובה לכאב שלה. זאת לעומת, לעשות זאת מרצון אמיתי עמוק, מאהבה ומבחירה. וזה בדיוק הפלונטר: כך אמא/אבא/בנות זוג קודמות נהגו להפעיל אותנו להשתנות (למען מילוי צורכיהם). מי שמפעיל אותך כמריונטה מבפנים, וכדאי שתכירו מקרוב כי את אויביך כדאי לשמור קרוב יותר אפילו מחבריך… זה דפוס היקשרותך הנמנע (Love Avoidant). שלום, אויב 🙂 השכל והאגו, אגב, הם שותפיו של הנמנע. הם יגידו לך כמה אתה "תותח", "גבר", "מלך" על זה שאתה גיבור שמציל את "העלמה במצוקה". על זה שאתה מדהים שאתה "נותן" מעצמך – אפילו שאתה מאוד עסוק וזה. ברם, זה לא מחזיק מים. המושיע/מטפל/מציל הוא קורבן בעצמו. הוא באשליה שהוא חזק, אך לבסוף גם נופל למצולות. ועובדה, תוך כמה ימים או שבוע או חודש, אתה פשוט נשבר. זה יותר מדי. הכתובת הייתה על הקיר, רק לא ידעת.לא ידעת שעליך להישאר נאמן לעצמך ולשים גבול מדויק, נחוש ובטוח (יותר מזה הרופף). מה זה אומר? א) לשחרר את ההזדהות (המוגזמת) שלך עם הכאב שלה. אמפתיה זה בריא, אך בגידה עצמית אינה הדרך הנכונה לבטא אמפתיה כלפי מצוקתה. ב) לתקשר מולה שזה יהיה לא אותנטי עבורך להשתנות כך מהר והרבה רק כי כואב לה. ג) להגדיר מה וכמה יותר אתה מוכן לתת באופן כזה ששומר עליך – רגשית, אנרגטית, פיזית וכלכלית. ד) לתקשר שמידת עניינך בה ירדה. איזה קשה, אה?! נכון, זה הולך להכאיב לה. אבל אין ברירה. זה המטריקס ביניכם: היא חרדתית/משתוקקת, ואתה מתבודד/נמנע. עליה לרפא את פצע ההיקשרות שלה (חסך בקירבה) ועליך לרפא את שלך (עודף בקירבה). היעד? היקשרות בטוחה. זה אפשרי עבורך, ולא תאמין כמה חיים קלים זה עושה ביחסים. זה יקל עליך ממש א) להיכנס לזוגיות בקלות (כי נמאס לך כבר מבדידות) ב) לצאת ממנה בקלות (בלי הפחד להישאר שוב הרבה זמן לבד) ג) ליצור חדשה בקלות (כי זו מיומנות) ד) להישאר בה ממושכות (תוך חווית שימור חופש ושלווה רגשית, לעומת חנק וכו') וחוזר חלילה, אם צריך. זוגיות בקלות – ריפוי דפוסי היקשרות – 3 ימים כיפיים, מענגים ומרפאים של עומק, לימוד וכמובן חיבורים חדשים. |
המשפט שימלא את הצורך של הפרטנר/ית שלנו בביטחון רגשי
"אני אוהב אותך". "אני אוהבת אותך". אולי זה יפתיע אתכם, אך לא. לא זה המשפט המדובר אותו מתארת כותרת המאמר. ביטוי האהבה הבסיסי הזה, שכה