בסיום אחת הסדנאות שהעברתי על ריפוי דפוסי היקשרות ותקשורת מיטיבה ביחסים, ניגשה אלי אישה כבת 50 והפתיעה אותי בשיתוף כה מרגש עד שצמרמורת חלחלה בכל גופי. היא סיפרה לי שהיא אמא לילדים בוגרים, ועכשיו משהתפנתה לעשות עבודת התפתחות אישית, היא לומדת ומבינה שחלק ניכר מהתנהגויותיה כאם – בעיקר בעבר אך עם שאריות גם כיום – הן בדיוק ההתנהגויות בדוגמאות שתיארתי שמייצרים אצל ילדים טראומה התפתחותית (C-PTSD). נפעמתי מהאומץ שלה להסכים ולהביט בכנות במראה, ולהודות שטעתה.
היא המשיכה ושיתפה, תוך כדי שדמעות זולגות באיטיות על לחייה, שלא מזמן היא מצאה אצל הבן שלה את הספר של ג'נט מקרדי, עליו המלצתי כחומר קריאה למי שרוצים לגלות ולהבין כיצד התנהגויות הוריות כגון דחיפת הילד/ה להצלחה בכל מחיר, מעקב ופיקוח צמודים על כל מה שעושה, פלישה לפרטיותו/ה וכו', פוצעים את נפש הילד ומייצרים דפוס היקשרות נמנע מאינטימיות. היה ניכר בפניה כמה כואב ליבה בלהבין שאפילו שכוונתה כאם הייתה טובה, התוצאה יצאה לא רצויה והיחסים עם ילדיה אינם טובים כיום עקב כך.
היא הביעה בקשה להיפגש עמי בקליניקה ולראות מה אפשר לעשות ולתקן כעת, בהווה. התרגשתי מהרצון שלה לקחת אחריות ולעשות עבודה רגשית על עצמה, ולהביא זאת ליחסים עם ילדיה הבוגרים. הסכמתי ישר ומיד עלו בראשי כמה רעיונות ופעולות להציע לה שיתמכו בה. "איזה תיקון עולם זה, ואו", חשבתי לעצמי ועבר בי עוד גל של צמרמורת. איזו זכות זו עבורי לסייע להורה (שמזכיר לי את אמי, שמולה עברתי משהו דומה) שרוצה לשפר את יחסיו עם ילדיו. לעולם לא מאוחר מדי, ויפה שעה אחת קודם. זה לגמרי עדיף מכלום. עלה בי גם כעת עצב על הוריי (ועל כל ההורים בעולם שפעלו באופן לא מיטבי) שמעולם לא פנו לטיפול ולא הגיעו למודעות לגבי החלק שלהם ביצירת הטראומה שלי – מה שהשאיר אותי בדד בהתמודדות עם כל שלבי הריפוי, החל מהגילוי הכואב ועד לקבלה, חמלה והשלמה.
אז אם אתם בימים אלו הורים לילדים, צעירים או בוגרים, אנא היו אחראים. קיראו בהתמדה ספרות מקצועית על יחסי הורה-ילד ועל תיאוריית ההיקשרות, ולימדו איזה סוג תקשורת ואילו התנהגויות עודף/חסר מצידכם עלולים לחבל רגשית בילד/ים ולגרום להם נזקים לכל החיים, אותם יצטרכו לרפא ולתקן במשך שנים רבות ולבזבז על כך משאבי חיים יקרים (זמן, אנרגיה, כסף, עיכוב בקריירה, עיכוב בכניסה לזוגיות/הורות ועוד ועוד). נכון, זה יהיה מאתגר לפנות לזה זמן בחיים המילא כה עסוקים שלכם כהורים ואנשי קריירה, אך אם שלומם הרגשי והעתיד של הילדים זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, מה כן?!