איך בדיוק אישה בונה (ולא הורסת) את חייך

נכתב בקיץ 2013.
השבוע ג'ייד ואני סגרנו שנה בדיוק במערכת יחסים מונוגמית מחויבת, ובעקבות דעיכתם הטבעית של דילוגים מעל שלוליות והמעבר ההדדי ל-"אוף, קשה לי מאתגר לי" שמלווה כל זוג שעובר גם לגור יחד, חווה אנוכי תובנת עומק, שלא לומר התגלות משיחית-קוסמית-קיומית, לגבי איך בדיוק קשר סימביוטי עם אישה יכול לבנות ואף להטיס אותנו לגבהים חדשים בהישגים ובהתפתחות כגברים.

הבא נתחיל: דמיין לעצמך שאתה מתעורר בוקר אחד ואלוהים לצדך במיטה שואל אותך: "יא חביבי מה תעדיף – אישה בונה או אישה הורסת?"

אני מניח שתפלוט בלי למצמץ: "ברור שאישה בונה".

ואכן, כולנו יודעים שלשאקטי כוח עצום עלינו הבבונים, ואמרו הרי חז"ל: אישה = סופת הוריקן. כשהיא באה היא חמה ולחה, וכשהיא הולכת היא לוקחת ת'אוטו ות'בית.

אממה, מה שאנו שוכחים רוב הזמן, והטקסט הזה כאן כדי להזכיר ולעורר אותנו לפעולה, זה שזהו בכלל לא מתפקידה העיקרי של השאקטי לבנות או להרוס.

איך ומתי הבנתי את זה? כשהתחללתי להתלונן ולהתבכיין בתוכי ומולה, ולהתחיל לצפות לקבל, במקום להתמקד בלתת ולעבוד על השדים שלי.

להלן דוגמאות נבחרות:

• "אני לא יכול לעשות גם וגם וגם וגם…" – אני מנסה לג'נגל ולתת מענה לשלל הצרכים והרצונות שלי ושלה, שנראים תמיד אינסופיים וסיזיפיים במיוחד.
• "אני לא מספיק לשתף אותך במכלול החוויות שקורות לי בעבודה" – כיאה לחינוך הג'נטלמני, אני תמיד מקפיד להתעניין קודם כל בשלומה בסוף היום, וכמו כל שאקטי "שלומה" לוקח בקלות בין 1-3 שעות דיבור, בין 1-3 לפנות בוקר.
• "מתי כבר נעשה חזון משותף לשנים הקרובות" – אני רוצה לתכנן את העתיד לפרטי פרטים, היא אוהבת לרקוד את הכאן והעכשיו: אהבה, ריקודים, צחוקים, חברים, אוכל, שופינג… ולי נקרע הלב בניסיונות לקרקע ולהרוס לה את הזרימה והחגיגה.

מאחר וזיהיתי שלצפות, לקוות, להתבכיין ולהתלונן לא מוביל אותנו לשום מקום, וזה בכלל הזוי שאחוש מתוסכל עם אישה שבתפיסתי הכמובן אובייקטיבית הינה היצור המדהים בעולם ("אם לא אם אחת כזו, אז אם מי כן?!?"), תהיתי לעצמי בחודשים האחרונים: "איך באמת נעשית "הבנייה" הזו מצדה? מה היא צריכה לעשות?!"

ואז הבנתי! תפקידה בדינמיקה הוא מינימלי על גבול האפסי-פסיבי: היא צריכה להיות קשובה כל הזמן ברקע ולשתף בחינניות (בתקשורת מקרבת) לגבי מה שעוד חסר ולא שלם. כלומר, עצם הנוכחות של שאקטי לצדך היא היא המפתח לבנייה, כשאתה הוא הקבלן המבצע ואחראי הבנייה הראשי.

ודאי שמת לב שנדירים הם הרגעים שהיא מסופקת באופן רציף ותמידי – תמיד היא תשים לב למשהו שחסר או שיכול להיות מדויק יותר. נכון, כי תפקידה של שאקטי הוא להיות מצפן, וכמו כל מצפן הוא אף פעם אינו במצב still כשאתה זז. אתה מתחיל לנוע קדימה ואופס, המצפן מתחיל לנוע ימינה ושמאלה קלות… ותפקידך להתבונן מעת לעת במצפן ולנווט. ולמסורתיים בינינו: אתה א', היא ע'. אתה אדם, היא עזר כנגדך.

במקרים האלה בדיוק אתה באם-אמא של כל הצמתים: אתה יכול לבחור לציית למצפן גם אם זה לא נוח, או שאתה יכול לבחור לכעוס שזה מה שהמצפן מראה לך.

אך זכור – אם בחרת ואתה בוחר גם הבוקר והיום באישה שלצדך, אחריותך להקשיב ולאפשר לחוכמת המצפן לכוון אותך לעבר הצפון על ידי ביצוע פעולות שמוציאות אותך מאזור הנוחות שלך. אחריותך לא לנבול, להתמרמר או לכעוס עליה על זה (כי אזי אתה נקבי), אלא לבחור להיות בבון ג'ונגלים "פרימיטיבי" מחוספס: לצמוח ולגדול דרך ההתמודדות עם האתגר של להשלים את החסר, שכן הדבר יוציא אותך מהשאננות (שהיא זו שהורסת אותך בתכלס!) ויעשה לך מצוין לנפש.

מה שתכלס זה אומר שתעשה פחות מאלו: שינה, אוכל ג'אנק, סקס מהיר, פינוקים, חברים, ים, מטקות, פנאן, שאכטות…

ויותר מאלו: תזיז ת'תחת ות'גוף בקפיצות, ריצות, בריכות, סחיבות, הזעות, מנוחה בסיסית הכרחית ותזונה מינימלית ואופטימלית (כל אלו יתנו לך יותר אנרגיה מעוד שעות שינה), אהבה טנטרית, הקשבה, תמיכה רגשית, דחיית סיפוקים מיידיים, תכנון וחשיבה לטווח ארוך, בדיקת מרחקך מיעדים ומטרות שחשובות לך ועוד ועוד ממה שאתה כבר יודע שעליך לעשות.

כל הזמן אמור לעצמך Less is More. תתמקד קודם בלקנות לה משהו מפנק, לפני שאתה קונה לעצמך. תתמקד בבייסיקס ותעבוד עם מה שיש גם אם נראה ש"אין הרבה": 

• אם אין לך מספיק זמן, תן נוכחות מקסימלית בזמן המועט.
• אם אין לך מספיק כסף, תשקיע זמן רב יותר בלייצר אותו ולהיות איתה בין לבין.
• אם חסר לה ביטוי אהבה מצדך והיכולת המילולית שלך לא מספיק וירטואוזית או חסומה, תשקיע בלגעת בה ברכות כמה שיותר.
• אם יכולת המגע שלך לא מספיק מפותחת, תן לה אהבה במילים.
• ולאורך הדרך, תסתפק בפשטות וקבל באהבה את המצב האינסופי הקיומי הזה.