דמיינו לעצמכם מסתכלים אחד על השנייה ממושכות באיזה בית קפה או בר.. מגלים סקרנות, עניין, תשוקה.. מעבירים זאת רק בעיניים ובגוף, ללא מילים ואז כבודו קם ומתחיל לצעוד בנחישות, ביטחון וחיוך לעברך.. את רואה אותו בתנועה.. מלאת ציפייה, פחד והתרגשות.. הוא נעמד ואומר: "היי :)". "היי :)". את מסמיקה ושניכם ברכבת הרים רגשית.
וכעת דמיינו את שניכם און-ליין. בלי להכיר, בלי להחליף תדרים, אלא רק על סמך תמונה/פרופיל: אתה: "היי" את: "היי". מכאן נדיר שתצא אהבה.
במקרה הראשון ה"היי" יכול להוביל ל- High רגשי עצום ולחיבור – דיברתם קודם, ולכן המילה "היי" טומנת בחובה עומק כה רב, כל כך הרבה מילים. ואת מרגישה את שניהם – את ברכת השלום ואת הבחור – וגם ה"היי" שלך עמוק, מלא בתוכן ומשמעות.
במקרה השני, לעומת זאת, אינכם מחוברים וכבר קצת מכירים כמו בראשון. וכשאתם מנותקים, הדבר הראשון ששניכם חייבים לעשות הוא.. לדבר על הפיל הלבן בחדר. נכון, כדי להרגיש ולהתחבר, ורק משם לבחור אם להמשיך. והפיל הלבן הוא מה שמתחולל בעולמכם הפנימי ובשדה ביניכם.. דהיינו מה שטרם נאמר, שכן ל"היי" הראשון שלך הרי יכולות להיות מספר רב של משמעויות, ובו בזמן הוא מרגיש ריק, סתמי, חסר חיים. ה"היי" האוטומטי כתגובה – כנ"ל. ומה שאינו נאמר וממש חסר ליצירת חיבור הוא מה שאתם באמת חשים ברגע מותח וקצת גורלי זה (אולי עם האדם הזה יום אחד תקימו משפחה!) וגם מה שאתם באמת חושבים ואולי גם רוצים לבטא.
וכך הייתי שמח שבעולם בו אני חי – ובו יחיו בעתיד ילדיי ושבט אחיי – זה ייראה:
אתה: "ואו, נמאס לי כבר לכתוב "היי" פה כל היום.. מנסה להגות משהו מקורי.. תכף חוזר.. ;)" – היית אותנטי, קליל, חשוף, פגיע, חסר~מלא ביטחון בו בזמן – כמו שצריך! גבר אנושי.
את: "סקרנית לגלות מה ייצא.. ממתינה בציפייה :)" יצאת מלכה לב אדום.
והנה, וואלה, אתם מתחילים כמחוברים ונרגשים, ולא משנה מה יקרה ביניכם הלאה – זה כבר עובד והחיבור מתרחש, בלי קשר אם תהיה התאמה.
וזו אינה "טכניקה" גנרית, ובטח לא הדרך היחידה כפי שרבים בטעות מניחים כשלהזמנות להדרכותיי הם נחשפים. עליכם לבחור לבטא את מי שאתם באמת – כיחידים ומאוד מיוחדים – בדיוק כמו כל שאר האנשים 😉
ובשביל זה חשוב לטפח שחרור של הרגלים ישנים, לצד בחירה ללמוד בשמחה והתרגשות שפה חדשה ותקשורת מיטבית.