בעקבות אחד הטקסטים של קולגה שלי בו היא הנכיחה את נפעמותה ואהבתה אלינו הגברים, רוצה להביא ערנותנו להבדל ניכר בין ביטויי האהבה הקולקטיביים בין המינים בימינו, הבדל שלצערי מרחיק אותנו מן הריפוי והשלום המיוחלים. מישיבה מזה שנים על כיסא המאמן, התגלה בפניי הפער הבא: רובם ככולם של הגברים שמגיעים אליי רווי כאב מאי יכולתם להתחבר לנשים כפי שהיו רוצים, מתארים לי בתחילת הדרך (ובהמשכה) כמה הם ממש, אבל ממש, אוהבים נשים.
שפת אהבה וביטויי אהבה אצל גברים ונשים
הם מספרים לי בפרוטרוט ובארוכות כמה נפעמים הם מיופייכן ומאורכן הקורן, מצחוקכן המתגלגל, מחיוכיכן, קסם נשיותכן ועוד ועוד.
רובן ככולן של הנשים, לעומת זאת, שמגיעות אלי רוויות כאב מאי יכולתן להתחבר לגברים כפי שהיו רוצות, מתארות לי בתחילת הדרך (ובהמשכה) בעיקר כמה הן… איך לומר זאת… לא ממש אוהבות כבר גברים. הן מספרות לי בפרוטרוט ובארוכות כמה מאוכזבות הן אוברול מהתנהגותנו… כמה מתוסכלות הן מהעדר חיזורינו… כמה כועסות הן על פגיעותינו… כמה מופתעות לרעה הן מאופן ניסיונות התקרבותנו… כמה… טוב, צריך לסיים את המאמר הזה מתישהו, אך אפשר להמשיך כאן כמעט עד אינסוף בתיאורי אנטגוניזם רווי כאמור מלא כאב.
כמובן שלמטבע יש גם צד שני: גם גברים מדי פעם משתפים שהם פגועים: שהם כועסים על כל הדחיות הצורמות… שהם מאוכזבים מכל ההתחמקויות הלא ישרות… שהם מתוסכלים מכל הקצרים בתקשורת ואי ההבנות… וגם נשים מדי פעם (כמו שהיטיבה לעשות הקולגה, וכן ירבו) משתפות עד כמה ושהן עדיין ממש אוהבות… למרות הכל.
אך כאמור – הפער ניכר, מכאיב ומרחיק. אז אחים ואחיות, אם אנו רוצים שלום אמיתי ונחת בלב, הבה נזכיר לעצמנו שהוא מתחיל ונגמר באהבה – וביטויי אהבה קולקטיביים הם אחת הדרכים להפגין אותה.
נשים, אני קורא לכן להתעלות מעבר לכאבי העבר, ולמקד תודעתכן וליבכן לכמה אתן אוהבות אותנו, ולחלוק זאת ברבים. בינינו, זו הרי הסיבה להתייצבותכן על כיסא החניכה מולי. כל כולכן אהבה, אמונה, רצון ותקווה. גברים, אני קורא לכם להמשיך לתת ולהראות בכל הזדמנות ודרך כמה אתם אוהבים… אפילו שאתם פגועים רגשית לא פחות מאחיותכן.
אני מזמין אתכם להצטרף אלי לאימון אישי. אני מציע אימון אישי לגברים ואימון אישי לנשים.