את אמורה.
(ניתן לקרוא גם בלשון זכר)
את "אמורה" לצאת ליותר דייטים, הם אומרים לך.
את "אמורה" לתת לו צ'אנס נוסף.
את "אמורה" להרגיש פגועה כשהוא…
את "אמורה" לא לכעוס עליו יותר מדי זמן, שמא ייעלם.
את "אמורה" להיות יותר סבלנית.
את "אמורה" להרגיש שמחה כשהוא מביא לך מתנה…
את "אמורה" להיעלב מזה וגם מזה, סקנדל!
את אמורה, ואמורה ואמורה, אינעלאבוק.
דוקטרינת "קיים רגש לגיטימי אחד בלבד, או תגובה אחת, לכל מצב" היא דוקטרינה איומה, משעבדת, מחבלת, הרסנית ומשמידה שרבות (וכמובן רבים) מאיתנו אימצו לאורך החיים – כי לא ידענו אחרת, כי חשבנו שהורינו ומורינו יודעים את "ה-אמת".
אממה, כשאת "אמורה" – את לא באמת חופשייה. כשאת "אמורה" – את נכנעת להשפעת הסביבה (המזיקה מאוד לרוב) במקום קשב וכבוד לטבעך האמיתי ברגע ההווה. כשאת "אמורה" – את סומכת פחות ופחות על אינטואיצייתך הבריאה וכמובן עליו. עניין ה"אמורה" שולט בנו כה חזק עד שהופך הוא לאחד ה-פחדים הגדולים ביותר של נשים רבות לחיות במלוא עוצמתן, קרינתן והדרן, תוך ריפוי הפצע(ים) שחוסם התנהלות רומנטית הרמונית וקלה.
מסתבר (במלעיל) למשל, שלעתים מניחים בטעות שבסדנת ניחוח מלכה – סדנה לנשים שרוצות גבר לקשר ושאר סדנאותיי אני אלמד מה המשתתפות "אמורות" להרגיש (או לעשות או להגיד) ויצטרכו לוותר על זהותן האמיתית ולהתנהג כמריונטות משוכפלות. אממה, בדיוק להפך הוא הנכון.
במרחב הסדנה, כפי שיעידו ודאי מאות הבוגרות, אנו למדים לכבד באופן מקסימלי את רגשותינו (כמו אכזבה או כעס, לדוגמא) גם כשאנו "לא אמורות" רחמנא ליצלן להתאכזב, לכעוס וכד'. ואנו למדים איך לאפשר לעצמנו לזהות במדויק את הרגשות, ולהרגיש. לתת דרור ורשות לבטאם במצבים הכי נפיצים מול גברים ולגלות כמה זה טוב – כמה גברים "לפתע" משתנים לטובה כשהם שומעים שאנו מאוכזבות אפילו שלא היינו "אמורות". כל התנגדויותיהם, תרונייתם וביקורתם כלפייך נעלמים אט אט, והם הופכים קשובים, סבלניים, מכבדים… בקיצר, ממש נסיכיים.
אל תאמיני לי סתם, בבקשה. בואי ושבי בכיסא המלכה וגלי בעצמך.