"לכו, לכו, לכו!" גערה בכולנו בעצבים הנסיכה הקטנה, כולה בת 4, בסוף טקס הברית של עומרי קורון, אחייני הראשון.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"נמאס לי!!!" המשיכה לצעוק בשובבות ילדית מתוקה.
"למה נמאס לך?" שאלתי בסקרנות.
"ככה" ענתה לי בעייפות מהולה בתסכול.
"אני מצטער, אבל אני לא יכול לקבל 'ככה' כתשובה" אמרתי בטון חביב "אשמח אם תשתפי אותי למה. אני באמת רוצה לדעת".
"נמאס לי מכל האורחים האלה!!!" אמרה בהפגנתיות! 🙂
"איזה אלופה את שאת אומרת את האמת!!" פרגנתי לה מיידית בהתלהבות עמוקה – הן כי זה מה שחשתי והן כדי לתת חיזוק חיובי ולעודדה להמשיך להיות דוברת ושליחת אמת!
האמירה הסופר כנה שלה שנאמרה בפשטות וישר ולעניין, ריגשה אותי מאד וגרמה לי להיזכר באחת התשוקות העמוקות ביותר שלי: שגם כמבוגרים נרשה לעצמנו (שוב, כמו פעם)לחיות אחד עם השני
בכנות רדיקלית ולא רק במהלך תקשורת רומנטית, אלא תמיד ועם כולם. שנוכל לשתף אחד את השני באמת הפנימית שלנו – בלי "להלבין" שקרים, בלי לתרץ, בלי לענות בחמקמקות פחדנית, אלא פשוט להראות את החוויה האותנטית שלנו ולסמוך שאחרים יעשו את "עבודתם" הרגשית: שלא ייקחו את זה אישית… (כי זה לגמרי הצרכים והרגשות שלה) שלא ייעלבו וייפגעו כמו קורבנות כאילו מישהו "עושה להם" רע… שלא יחושו דחויים, מסכנים ולא רצויים… שיכבדו ויכירו בצרכים ורגשות של האחר, גם אם זה לא "נעים" להם ומאלץ אותם לפעול (ללכת מהבית) מחוץ לנוחותם (נניח והיו רוצים להישאר עוד קצת).
בתור אחד מאורחי האירוע, יכולתי להבין את הנסיכה: הרי מנקודת מבטה, התנחלו לפתע 30 איש בביתה (של משפחתה שאירחה האירוע..) ובמשך כשעה וחצי – נוסף לטקס "המוזר"שהייתה עדה לו כנראה לראשונה בחייה – חוותה הצפת גירויים מכל כיוון אפשרי… אנדרלמוסיית ברית וזה. דמיינו ברוחכם עולם בו אנחנו "גדולים" באמת ולא רק בגלל גילנו הביולוגי וסיפורי האגו שלנו על "בגרותנו" ביחס לילדים. עולם בו כשמשהו מציק וכואב לנו, אנו משתפים את האחר/ים ברוגע, שלווה ועדינות – תוך ויתור על הדרמה וההגזמה שאופיינית לילדים בני 4. עושה שכל? עושה חשק?! אני תקווה שכן.
הבזק ההקלה הרגשית שעבר בה שנייה אחרי שאמרה את האמת שלה לאמיתה והשתחררה לחופשי, העביר בי גל צמרמורת מלא נפעמות והשראה.
לחיי כנות אמיצה, משוחררת מכל פחד ואשמה. הבה נלמד מהקטנים את מה ששכחנו כגדולים.