"הנורמות הבלתי הגיוניות של תהליך החיזור"

בהשראת מאמרו המקצועי של ד"ר יגאל גליקסמן, פסיכותרפיסט בכיר ומטפל משפחתי וזוגי

במסגרת ההעשרה המקצועית השוטפת שאני עושה לעצמי, במהלכה אני קורא, צופה ומאזין לחומרי לימוד הקשורים לתחום החיזור, הגיע לידיי השבוע מאמר מרתק והחלטתי לשתף אותך בחלק קצר ממנו.

מדובר במאמר מקצועי של ד"ר יגאל גליקסמן, פסיכותרפיסט בכיר ומטפל זוגי ומשפחתי, בו הוא מתאר בדיוק רב את 'האירוניה הכואבת' של השיתוק וחוסר האונים היומיומיים האוחזים באדם פנוי המחפש להכיר. מה שריתק אותי במיוחד הוא אבחנתו המעולה כי מרבית היוזמות בחיזור מופיעות, למרבה הצער, 'במצבי דחק'.

הדגשתי בבולד את החלקים המשמעותיים ביותר:

יוזמות במצבי דחק

החוקים הנוקשים והנורמות הבלתי הגיוניות של תהליך החיזור, מותירים אחריהם שובל ארוך של אירוניות כואבות, אולם אף אחת מהן אינה עצובה יותר מאשר תחושת הבדידות של אלה החשים תסכול, השפלה, שיתוק וחוסר אונים ללא יכולת לזעוק כתוצאה מאותן שרשראות נסתרות המונעות מהם להתקרב אחד אל השני.

צחוק הגורל הוא כי יוזמות לקשר אותנטי ואינטימי מופיעות דווקא במצבי דחק כמו הימצאות במקום בו אירע אירוע חבלני, תאונה, היתקעות במעלית וכד'.
השאלה המתבקשת כאן היא מדוע מופיעה היוזמה לקשר בקלות כזו במצבי דחק??? מה מונע ממנה להופיע במצבים נוחים ומתוכננים יותר?
העובדה כי היוזמה אכן מופיעה מוכיחה כי היא קיימת אצל כל אחד ואחת מאתנו, צריך רק לשחררה מהאזיקים בכל רגע מתאים אחר.

חיזור במעלית

במשך חודשים נפגשו חני וצחי (שמות בדויים) במעלית בניין המשרדים בו עבדו. אף פעם לא היה מספיק זמן. ההתנהגות השגרתית הייתה הפניית מבטו של האחד לכיוון אחר ברגע שהשני נכנס למעלית. מוכר, לא?
עם הזמן, העיזו 'להציץ בביישנות' וראו זה את זו בזויות העיניים, וכשראו גם את מה שמצא חן בעיניהם, הם 'הסתכנו' בחיוך קטן של זיהוי אך לא יותר מזה.
צחי היה מאד מעוניין להתחיל בשיחה אך חשש שמא חני תצחק ממנו או תנזוף בו על שהוא כביכול מנסה להתחיל אתה. במקביל, חני חששה שאם תיזום, תגובתו של צחי תהיה דחייה.

לכן הם המשיכו לשתוק ולהרגיש בטוחים ומשוריינים בעמדתם.

לפתע עצרה המעלית הם נותרו לבד.

חני: (בחרדה) "מה קרה??"
צחי: (מופתע) "נראה לי שהמעלית נעצרה, אולי יש הפסקת חשמל או תקלה אחרת, חכי שנייה, אני אלחץ על כפתור האזעקה"
חני: (לאחר השהייה של כ- 30 שניות) "אנחנו לא ניפול?"
צחי: (בטון גברי ובנימה וסמכותית) " לא, התקלות האלה זה שטויות, אין לך מה לדאוג הכל בטוח. לחצתי עוד פעם על כפתור האזעקה"
חני: "אני שואלת את עצמי כמה זמן היה לוקח לי לחשוב על זה?"
צחי: "את בטח עובדת אצל עו"ד לוין"
חני: (מנענעת ראשה להסכמה) "אתה בטח עובד בחברת "ניוטק", שמתי לב באיזה קומה אתה יוצא מהמעלית"
צחי: "באמת שמת לב? (היא מסמיקה והוא מחייך) ואת תמיד סוחבת ערימה של תיקים משפטיים, תמיד רציתי לעזור לך"
חני: "אני ארשה לך לעזור לי מהיום והלאה" (מחייכת)
צחי: (נושם נשימה עמוקה) "שמתי לב גם כן לעוד כמה דברים, למשל - את לובשת סוודרים רכים כאלה והם גורמים לך להיראות כל כך שבירה ופגיעה."
חני: "אני יותר חזקה ממה שאני נראית, אתה צריך לראות אותי משחקת טניס"
צחי: "אגב, אהבתי את השער הארוך שלך לפני שקיצרת אותו"
חני: "כשאתה הסתפרת שמחתי מאד, כי לדעתי שיער ארוך לא מתאים לך כל כך"
צחי: "החברה שלי אוהבת שער ארוך"
חני: (באכזבה) "אהה....."
צחי: "אולי זאת הסיבה שקיצרתי את השיער ממש אחרי שנפרדנו"
חני: (באנחת רווחה) "ולי אין אף אחד שיאמר לי איך לסדר את השיער"
צחי: "האם את פנויה להצעות?"
חני: "רק מאנשים שמזמינים אותי לצהריים"
צחי: (בשמחה) "מעולה, אני עכשיו בהפסקה ובדרך לקפיטריה. מה דעתך להצטרף אלי ברגע שנצא מהמעלית?"
חני: "אין בעיה בכיף"

ההמתנה לניסים

הדוגמה הנ"ל מצביעה על הקרח שנשבר, אך זה היה כרוך בהימור מאחר ועל פי כללי וחוקי החיזור יש צורך בתהליך איטי עם התקרבות הדרגתית. זה לא 'נאה' או 'מנומס' לשבור את שריונו של השני באופן מכוון וישיר. יש צורך להמתין עד שבנס יפול משהו על השריון ויהרוס אותו.

נוצר, אם כך, מצב מוכר אך מגוחך ומתסכל בו האדם ממתין ומחכה לניסים מסוג זה זמן רב ביותר ובציפייה רבה.

• "מי ישב על הכסא הסמוך לכסא שלי במטוס?"
• "מי הולכת לאותו מכון כושר אליו אני הולך?"
• "מי משכיר את הדירה הסמוכה לדירתי?"

שאל את עצמך כעת - האם גם אתה 'מחכה לניסים' ופוחד 'לקחת הימור' כלשונו של יגאל? מתחיל עם בחורות אחת ל... ורק במצבי דחק?

האם גם אתה רוצה 'להשתחרר מהאזיקים' הנורמטיביים של 'חוקי החיזור' החברתיים?

אני מזמין אותך להגיע למפגש הכרות אישי ודיסקרטי בו תוכל לספר את סיפורך האישי, לשתף אותי בכל הגורמים שמעכבים אותך ולספר על תשוקותיך ורצונותיך עם בחורות, ואולי יחד נוכל להגשימן.